אתיקה

אריסטו אומר שהקיום, או "ההוויה", הוא דבר שטבעי שיהיה טוב ונעים לאדם שהוא באמת מאושר ובעל סגולה מוסרית. זה משהו שהוא מעריך מאוד. אם זה נכון עבור האדם המאושר, אותו רעיון חל גם על חברו, כי חבר אמיתי משקף תכונות דומות של סגולה וטוב. כתוצאה מכך, קיומו של חבר בעל סגולה הופך לדבר שהוא לא רק תוספת נעימה לחיים, אלא חלק מהותי ויקר ערך, שקשור באופן עמוק לטבע האושר עצמו.

אריסטו מדגיש שאם משהו באמת רצוי וטוב באופן מהותי עבור האדם—ובפרט עבור מי ששואף לאושר או לחיים מלאים ומשמעותיים—אז האדם חייב להחזיק בו. אחרת, הוא יהיה "חסר" או בלתי שלם בחיפושיו אחר האושר. בהקשר זה, הוא מתמקד במיוחד בחברים בעלי סגולה טובה (חברים מוסריים). אם חברויות טובות הן חלק חיוני במה שהופך את החיים לטובים ונעימים, הרי שהיעדרן יוצר פער או מחסור בהשגת אושר אמיתי. הדבר מרמז שחיים מלאים ומשגשגים מחייבים קיום מערכות יחסים מספקות עם אנשים טובים, ולא מדובר באפשרות אלא בצורך מהותי.

אריסטו טוען שאושר אמיתי אינו משהו שאנו משיגים בבדידות. כדי להיות אדם מאושר ומסופק, נחוצים לך חברים בעלי סגולה – אנשים טובים, מוסריים, וכאלה שמחוברים למה שבאמת בעל ערך. למה? כי חברים מסוג זה תורמים לטוב שלך ולאושר שלך בכך שהם משקפים ומחזקים את ההיבטים הטובים ביותר של אופייך. בלעדיהם, האושר שלך אינו שלם, מכיוון שאתה חסר חלק מהותי ממה שמשמעותו לחיות חיים טובים ומשגשגים.