ספר 9 / פרק 9
פסקה 5 - טבעה של חברות מוסרית וטובו של החיים
הסבר - חלק אחר חלק
"אם נבחן לעומק את טבע הדברים, נראה כי חבר בעל סגולות טובות הוא משהו שטבעי לאדם בעל סגולות טובות לרצות בו. שכן מה שהוא טוב מטבעו, כפי שאמרנו, הוא טוב ונעים כשלעצמו עבור האדם בעל הסגולות הטובות."
אריסטו אומר שאדם בעל מידות טובות משתוקק באופן טבעי לחברתו של חבר בעל מידות טובות. זאת מכיוון שמה שטוב מטבעו – דברים שהם באופן אינהרנטי טובים ומוסריים – הוא גם מהנה וגם מספק עבור אדם מוסרי. בפשטות, אנשים טובים מעריכים ונמשכים לאנשים טובים אחרים, כיוון שהם מוצאים בטוב עצמו משמעות וסיפוק עמוק. חבר בעל מידות טובות איננו רק חברה נעימה, אלא גם משתלב עם תחושת הערך הפנימי של האדם המוסרי לגבי מה שחשוב באמת בחיים.
"כעת, החיים מוגדרים אצל בעלי החיים על פי יכולת התפיסה, ואצל האדם על פי יכולת התפיסה או המחשבה; ויכולת מוגדרת ביחס לפעילות המתאימה לה, שהיא הדבר המהותי; לכן, נראה כי החיים במהותם הם הפעולה של תפיסה או חשיבה."
אריסטו מסביר מה מגדיר באופן יסודי את החיים. עבור בעלי חיים, החיים מתאפיינים ביכולתם לחוש את העולם סביבם (כמו ראייה, שמיעה או תחושה). עבור בני אדם, לעומת זאת, החיים אינם רק חוויה של תחושה, אלא גם היכולת לחשוב ולהרהר. היכולת הזו לחוש ולחשוב אינה רק פוטנציאל, אלא מתבטאת בפעולות כמו התבוננות, הסקת מסקנות והבנה. במילים אחרות, החיים עצמם קשורים לפעילות של השימוש ביכולות הללו—החשיבה והתחושה הן אלו שהופכות את החיים למה שהם.
"החיים הם בין הדברים שהם טובים ונעימים במהותם, שכן הם מוגדרים, והדבר המוגדר הוא מטבעו טוב. ומה שטוב לפי טבעו הוא גם טוב לאדם המוסרי והמידותי (וזו הסיבה שחיים נראים נעימים לכל בני האדם). עם זאת, אין ליישם זאת על חיים רשעים ומושחתים או על חיים מלאים בכאב, שכן חיים כאלה אינם מוגדרים, וגם תכונותיהם אינן מוגדרות. מהות הכאב תתבהר יותר בהמשך."
כאן אריסטו מדגיש שלחיים, במהותם, יש ערך חיובי והם מהנים מטבעם. הוא מסביר שהחיים הם "מוגדרים", כלומר יש להם מבנה, מטרה והגדרה—תכונות שמתיישבות עם טבעו של הטוב. עבור אנשים מוסריים, שמתאימים את חייהם לטוב הטבעי, החיים מרגישים מלאים ומשמעותיים באופן טבעי.
עם זאת, אריסטו מעלה הבחנה חשובה: לא כל חיים יכולים להיחשב "טובים" באופן זה. חיים שהם רשעים, מושחתים מבחינה מוסרית, או מלאים בסבל וכאב, חסרים את המבנה וההרמוניה שהופכים את החיים באופן מהותי לטובים. חיים כאלו הם "בלתי מוגדרים", כלומר חסרי בהירות וסדר שאינם מתיישבים עם שגשוג ואושר. במקום להיות מונחים על ידי טוב ומטרה, הם כאוטיים ובלתי ממוקדים. אריסטו רומז שתפקידו של הכאב בעיצוב חיי כאלו יידון בהמשך בעבודתו.
לסיכום, אריסטו מציב הבחנה בין חיים שמנוהלים כהלכה ובצדק מוסרי (שהם חיוביים ומהנים מטבעם) לבין חיים הנעדרים מוסריות או מלאים בסבל, שאינם נושאים את האיכויות שיהפכו אותם לממלאים באמת.
"אך אם החיים עצמם הם דבר טוב ונעים (כפי שהם נראים, מעצם העובדה שכל בני האדם משתוקקים להם, ובמיוחד אלו שהם טובים ומאושרים בצורה יוצאת דופן; שכן לאנשים כאלה החיים הם הכי רצויים, וקיומם הוא המאושר ביותר), ואם מי שרואה תופס שהוא רואה, ומי ששומע מבין שהוא שומע, ומי שהולך יודע שהוא הולך, ובכל פעולה אחרת באופן דומה יש משהו שקולט שאנו פעילים – כך שאם אנו חשים, אנו חשים שאנו חשים; ואם אנו חושבים, אנו חושבים שאנו חושבים; ואם לתפוס שאנו חשים או חושבים משמעו לתפוס שאנו קיימים (שכן הקיום הוגדר כחישה או מחשבה); ואם לתפוס שאנו חיים הוא בעצמו אחד מהדברים הנעימים (שהרי החיים מטבעם טובים, ותפיסת הטוב הנמצא בך היא דבר נעים); ואם החיים הם דבר רצוי, ובמיוחד לאנשים טובים, כי עבורם הקיום הוא טוב ונעים, שכן הם נהנים מההכרה בקיומו של הטוב בעצם בתוכם; ואם כפי שהאדם הטוב הוא לעצמו, כך הוא גם לחברו (שכן חברו הוא "אני אחר"); – אם כל זה נכון, אז כפי שהקיום העצמי שלו רצוי לכל אדם, כך – או כמעט כך – גם קיומו של חברו."
אריסטו עוסק כאן ברעיון עמוק הקשור לאופן שבו חיים, סגולה, אושר, מודעות וחברות משתלבים זה בזה.
הוא מתחיל מהטענה שהחיים עצמם הם טובים ומהנים במהותם. למה? כי כולם חפצים בחיים, במיוחד אלו שהם בעלי סגולה ומסופקים באמת ("מאושרים עליונים"). עבור אנשים סגולתיים, החיים הם הדבר הכי ראוי לשאוף אליו, משום שהקיום שלהם תואם את הטוב המהותי, וזה מה שמוביל לאושר. בפשטות, כשאתה טוב וחי בהרמוניה עם הסגולה, החיים מרגישים נפלאים משום שאתה מחובר למה שטוב במהותו.
לאחר מכן אריסטו עובר לרעיון של מודעות עצמית. כשאתה מבצע פעולה—כמו לראות, לשמוע או ללכת—חלק ממך מודע לכך שאתה עושה זאת. כלומר, אתה לא רק פועל, אלא גם מודע לפעולות שלך. המודעות העצמית הזו מתרחבת עוד: כשאתה חושב, אתה גם מודע לכך שאתה חושב. וכל זה מוביל לתובנה חשובה: לחוות את עצמך כ"חי" זה למעשה לחוות באופן ישיר את עצם הקיום שלך. החוויה הזו של החיים עצמם מרגישה מהנה במהותה.
למה זה מהנה? כי החיים הם טובים בטבעם, וכשאתה מזהה את הטוב הזה בתוך עצמך, זה מביא אושר באופן טבעי. אנשים סגולתיים חווים זאת בעומק רב עוד יותר, משום שעבורם, החיים אינם אקראיים או כאוטיים—הם ביטוי של הטוב הפנימי שלהם.
הקשר הזה בין חיים, סגולה ואושר, מוביל את אריסטו לדבר על חברות. חבר אמיתי, הוא אומר, הוא "עצמי נוסף". כפי שאתה נהנה מהמודעות לחיים ולסגולה שלך, אתה מרחיב את אותה הנאה גם לחבר שלך. הקיום של חברך הופך כמעט להמשך של הקיום שלך. למה? כי חברות סגולתית מערבת טוב משותף, והקשר לטוב הזה הוא מקור לסיפוק עמוק. וכפי שאתה רוצה להיות מודע לקיום שלך משום שהוא טוב, אתה גם רוצה להיות מודע לקיום של חברך מאותה סיבה.
לכן, אדם סגולתי חפץ לא רק בקיומו שלו אלא גם בקיומו של חברו—כמעט באותה מידה—כי שניהם קשורים לאותו מקור של טוב ואושר. בדרך זו, החברות הופכת לחלק חיוני מחיים טובים ומאושרים.
"כעת, היותו שלו נחשב רצוי מכיוון שהוא תפס את טובו שלו, ותפיסה כזו נעימה בפני עצמה. לכן, עליו גם להיות מודע לקיומו של ידידו, וזה יתממש באמצעות חייהם המשותפים, תוך שיתוף בדיונים ובמחשבות; שכן נראה שזהו מה שמשמעות ה"חיים יחדיו" אצל בני אדם, ולא כמו במקרה של בעלי חיים, שבו הם רק אוכלים יחד באותו מקום."
אריסטו מסביר כי אדם מוסרי מוצא את קיומו רצוי בעיניו, מכיוון שהוא מודע לטוב שבו. מודעות זו לעצמו מעניקה לו תחושת עונג פנימית. עם זאת, כדי לחיות חיים טובים ומספקים באמת, האדם המוסרי נזקק גם להיות מודע לקיומו של חברו, אדם שגם הוא מגלם את אותה טוביות. מודעות והקשר ההדדי הזה מתממשים כאשר הם חיים זה לצד זה – לא במובן הפיזי בלבד, אלא באמצעות עיסוק בפעילויות משמעותיות יחד, כמו שיתוף רעיונות ודיונים מעמיקים.
לפי אריסטו, מהות ה"חיים יחד" עבור בני האדם אינה סתם להתקיים זה לצד זה, כמו בעלי חיים הרועים יחדיו. במקום זאת, היא כרוכה ביצירת קשרים אינטלקטואליים ורגשיים אמיתיים, שבהם חברים משתתפים פעילים בחייהם של זה, ומעוררים זה את זה לשאוף למידה טובה יותר. בקצרה, חברות אמיתית עבור אריסטו אינה מתמקדת בקרבה פיזית, אלא במטרה משותפת והעשרה הדדית ברמות העמוקות ביותר.