אתיקה

אריסטו מתייחס לאמונה הרווחת כי אדם מאושר באמת צריך לחיות חיים מלאי הנאה ותענוג. עם זאת, הוא לא מדבר על תענוגות חולפים או שטחיים; במקום זאת, הכוונה היא לתחושה עמוקה יותר של רווחה והגשמה שמתיישבת עם חיים מוסריים וראויים. עבור אריסטו, אושר אינו רק היעדר קשיים, אלא כולל גם נוכחות של אינטראקציות ופעילויות משמעותיות ונעימות שמתאימות לערכים ולמעלות של האדם.

אריסטו מציין שחיים בבדידות מוחלטת – לבד לחלוטין – יקשו על אדם להישאר פעיל בפעילויות משמעותיות ומספקות. בני האדם מטבעם מתקשרים, משתפים חוויות ומוצאים משמעות במערכות יחסים ובקשרים חברתיים. להיות לצד אחרים, בניגוד להתבודדות מוחלטת, מקל על האדם לעסוק בפעילות מוסרית שמובילה לאושר. זה משקף את הרעיון הרחב יותר של אריסטו, לפיו בני האדם הם יצורים חברתיים מטבעם, והיכולת שלנו לשגשג קשורה באופן עמוק לקשרים שלנו עם אנשים אחרים.

אריסטו מסביר כאן שהחיים המאושרים והטובים ביותר הם אלו שמלאים בפעולות מוסריות ומעלות טובות, ופעולות אלו משתפרות אף יותר והופכות לעקביות יותר כאשר הן מתבצעות בשיתוף עם אחרים. אדם טוב באמת, לפי טבעו, חש שמחה בעת ביצוע מעשים מוסריים ותחושת אי-נוחות כאשר הוא ניצב מול מעשים לא מוסריים או רעים. הוא משווה זאת לאופן שבו מוזיקאי מיומן נהנה ממוזיקה יפה, אך חש מוטרד ממנגינות גרועות או מזייפות. הרעיון הוא שכמו שמוזיקאי נמשך באופן טבעי לצלילים הרמוניים, כך גם אדם מוסרי נהנה ומוצא סיפוק בחיים בעלי מוסר ומעלות טובות. שיתוף חיים כאלו עם אחרים מגביר את השמחה והופך את החיים המוסריים למעורבים ומשמעותיים יותר.

אריסטו מדגיש את הרעיון ששהייה בחברת אנשים טובים ובעלי סגולות מוסריות עוזרת לנו לפתח ולחזק את המידות הטובות שלנו. הוא מתייחס למשורר תאוגניס כדי לתמוך בטענה זו, ומראה שזהו לא רעיון חדש אלא אמת שזוכה להכרה רחבה. למעשה, הסגולות והמעלות של האנשים שסביבנו יכולות להשפיע עלינו באופן חיובי, ולשמש כמעין "אימון" או הדרכה מוסרית שעוזרת לנו להפוך לאנשים טובים יותר בעצמנו.