אתיקה

אריסטו שואל למה מתכוונים האנשים שטוענים שאדם מאושר בתכלית אינו זקוק לחברים. האם הם רואים בחברים בעיקר אנשים שהם שימושיים—כלומר, כאלה שעוזרים לספק צרכים מעשיים או מעניקים תועלת? אם זה המקרה, אז ההיגיון שלהם עשוי להיות מובן, כי מי שהוא באמת מאושר ובעל סיפוק עצמי כבר יש לו את כל מה שהוא צריך ולא יזדקק לחברים "שימושיים" לתמיכה או סיוע. שאלה זו מכינה את הדיון העמוק יותר של אריסטו בנוגע לתכלית הידידות, והאם היא מבוססת רק על תועלת או על משהו עמוק ומשמעותי יותר.

אריסטו אומר שאדם שהוא באמת מאושר – "האדם המאושר במידה הגבוהה ביותר" – אינו תלוי בחברים שהם רק "מועילים", כיוון שהוא כבר מחזיק בכל מה שהוא באמת צריך כדי לחיות חיים טובים. באותו האופן, הוא אינו זקוק לחברים שנשמרים אך ורק לשם הנעימות שהם מספקים (כמקור לבידור או נוחות), ואם כן - זה רק במידה מינימלית. זאת מכיוון שחייו כבר מלאים ומשביעי רצון מעצם טבעם – הם אינם תלויים בגורמים חיצוניים, כמו הנאות נוספות שאחרים עשויים לספק, כדי להיות שלמים.

הרעיון כאן הוא שמי שמלא באופן מוחלט באושרו העצמאי לא יזדקק באותו האופן לקשרים שמטרתם היא בעיקר תועלתנית או שטחית.

בחלק הזה, אריסטו מתבונן ברעיון שהאדם המאושר בצורה עליונה – מי שחייו מלאים ומספקים מטבעם ונעימים – אינו זקוק ל"עונג מקרי." כלומר, עונג שמגיע ממקורות חיצוניים ושוליים, כמו חברויות המבוססות רק על תועלת או בידור. מכיוון שאדם מאושר זה כבר מוצא שמחה ושלמות בחייו, הוא עשוי להיראות לאחרים כאילו אינו זקוק לחברים כלל. תפיסה זו נובעת מכך שאריסטו מתייחס כאן לחברים שמוערכים רק בשל התועלת שהם מספקים או בשל ההנאה שהם מוסיפים, ולא קשרים עמוקים או מוסריים שעולים מעבר ליתרונות בלבד.