ספר 9 / פרק 9
פסקה 1 - הצורך בחברים עבור האדם המאושר
הסבר - חלק אחר חלק
"גם ישנה מחלוקת לגבי השאלה אם האדם המאושר יזדקק לחברים או לא. נטען כי אלו המאושרים באופן מוחלט והעצמאיים אינם זקוקים לחברים; שכן יש להם את הדברים הטובים, ולכן בהיותם עצמאיים אין להם צורך בדבר נוסף. ואילו חבר, בהיותו "אני נוסף", מספק לאדם את מה שהוא אינו יכול להשיג בכוחות עצמו; ומכאן האמרה: "כשגורלנו מאיר פנים, מה הצורך בחברים?""
בקטע זה, אריסטו בוחן האם אדם שהוא באמת מאושר ועומד בפני עצמו זקוק בכלל לחברים. הטענה נגד הצורך בחברים אומרת כך: אם מישהו מאושר לחלוטין ויש לו את כל מה שהוא צריך כדי לחיות חיים טובים, הוא לא יזדקק לשום דבר נוסף, כולל חברים. חבר, בתפיסה זו, נתפס כמי שמספק תמיכה או עוזר למלא פערים שחסרים לאדם. אם האדם כבר שלם ועומד ברשות עצמו, לא יהיו לו אותם פערים, ולכן חברים יהפכו למיותרים. רעיון זה מסוכם באמירה: "כאשר המזל מאיר פנים, איזו תועלת בחברים?"—כלומר, אם החיים כבר מטיבים עם האדם, הצורך בחברים עשוי להיראות כלא רלוונטי.
"אבל זה נראה מוזר, כשמשייכים את כל הדברים הטובים לאדם המאושר, לא לשייך לו חברים, הנחשבים לטובים ביותר מבין הדברים החיצוניים."
אריסטו מוצא זאת מוזר, ואף סותר, לטעון שאדם באמת מאושר, הנחשב ככזה שמחזיק בכל הטוב, לא יהיה לו חברים. ידידות נחשבת באופן נרחב לאחד מהטובין החיצוניים החשובים ביותר—מקור לקשר, תועלת הדדית ומשמעות. בפשטות, אם אומרים שמישהו יש לו את כל הטוב שבחיים, כיצד ייתכן שיחסר לו דבר כל כך מוערך וחיוני כמו ידידות אמיתית?
"ואם יותר אופייני לידיד להיטיב עם אחר מאשר לקבל הטבה, ולפעול לטובת האחר הוא מאפיין את האדם הטוב ואת המידה הטובה, ואם הדבר אכן נעלה יותר להיטיב עם חברים מאשר עם זרים – הרי שהאדם הטוב יזדקק לאנשים שיוכל להיטיב עימם."
אריסטו מדגיש את טבעה של ידידות ואת הקשר שלה לחיים מוסריים וטובים. הוא טוען כי מהות הידידות טמונה בעשיית טוב לאחרים ולא רק בקבלת טוב בתמורה. הדבר תואם את אופיו של אדם מוסרי, אשר מטבעו מוצא ערך במעשי נדיבות, טוב-לב והטבה עם אחרים.
בנוסף, אריסטו מציין שזה אף נעלה יותר לחלוק את הפעולות המוסריות הללו עם חברים קרובים מאשר עם זרים אקראיים. זאת משום שידידות כוללת קשר עמוק יותר המבוסס על אמון, כבוד ורצון טוב הדדי. לכן, כדי שאדם מוסרי וטוב יחיה בצורה מלאה את טבעו—ויחצין את מידותיו הטובות—הוא זקוק לקשרים קרובים עם אחרים כדי להפנות את רצונו הטוב, הדאגה והמעשים המוסריים שלו. באופן זה, הידידות הופכת לחלק הכרחי מחיים משגשגים ושלמים.
"זו הסיבה שמעלים את השאלה האם אנו זקוקים יותר לחברים בעת שגשוג או בעת מצוקה, מתוך ההנחה שלא רק שאדם במצוקה זקוק לאנשים שיעניקו לו סיוע, אלא גם מי שמשגשג זקוק לאנשים שעליהם יוכל להיטיב."
אריסטו עוסק בשאלה האם אנו זקוקים לחברים יותר בזמנים של מצוקה או בזמנים שבהם הכול הולך לנו טוב (שגשוג). ההנחה מאחורי השאלה הזו היא כפולה: כאשר מישהו עובר זמנים קשים, ברור שהוא זקוק לחברים שיוכלו לתמוך בו ולהציע עזרה. אך גם כאשר מישהו מצליח ומשגשג, הוא זקוק לחברים – לא כדי לקבל עזרה, אלא כדי לחלוק את המזל הטוב שלו על ידי עשיית טוב לאחרים. אם כך, חברות אינה רק עניין של צורך בזמנים קשים; היא גם עוסקת בשיתוף ונדיבות בזמנים של שפע.
"ודאי מוזר גם להפוך את האדם המאושר ביותר לאדם בודד; הרי אף אחד לא היה בוחר בכל העולם בתנאי שיחיה לבד, שכן האדם הוא יצור חברתי מטבעו, וכזה שנועד לחיות עם אחרים."
אריסטו מדגיש כי זה יהיה מאוד מוזר לדמיין אדם שהוא מאושר לחלוטין חי בבדידות מוחלטת. בני האדם הם מטבעם יצורים חברתיים – מה שהוא מכנה "יצורים פוליטיים" – ויש להם נטייה טבעית לחיות וליצור אינטראקציה עם אחרים. גם אם למישהו יש עושר רב, כוח או הצלחה, לא סביר שיבחר בכל אלו במחיר של בדידות מוחלטת, משום שיחסים וקשרים עם אנשים הם חלק מהותי מהטבע האנושי ומהאושר.
"לכן, אפילו האדם המאושר חי עם אחרים; שכן יש לו את הדברים שהם טובים מטבעם. וברור שמוטב לו לבלות את ימיו עם חברים ואנשים טובים מאשר עם זרים או עם אנשים אקראיים. לכן, האדם המאושר זקוק לחברים."
אריסטו טוען שגם אדם שהוא באמת מאושר – אדם שהוא עצמאי ויש לו את כל הדברים הטובים בטבע – עדיין מפיק תועלת מחברים. זאת משום שבני האדם הם מטבעם יצורים חברתיים ("יצורים פוליטיים"), וחלק מטבענו הוא לחיות ולהיות באינטראקציה עם אחרים. אף אחד לא יבחר שיהיו לו כל הדברים בעולם אם זה ידרוש ממנו לחיות בבידוד מוחלט. מאחר שעדיף בהרבה לבלות עם חברים ואנשים טובים ומוסריים מאשר להיות מוקף באנשים אקראיים או לא אמינים, אפילו האדם המאושר ביותר משגשג בחברת חברים טובים. לכן, חברות היא חיונית, אפילו לאדם שכבר מרגיש שלם ומסופק.