אתיקה

אריסטו טוען כאן שאדם טוב צריך לדאוג ולעדיף את מה שטוב עבור עצמו, אך באופן נעלה ובעל ערכים מוסריים. כאשר אדם טוב פועל בהתאם לערכים אציליים ולמידות טובות, הוא לא רק משפר את עצמו—הופך לטוב יותר, חכם יותר ומסופק יותר—אלא גם מיטיב עם האנשים שסביבו. ה-אהבה העצמית שלו מובילה להשפעות חיוביות על החברה.

לעומת זאת, אדם רע לא צריך לפעול באותו אופן, משום שהאנוכיות שלו נובעת מתשוקות הרסניות ומזיקות. במקום לשאוף למידות טובות, הוא פועל מתוך יצריו השליליים ותאוותיו, וכך מזיק הן לעצמו והן לאחרים. הפעולות האנוכיות של האדם הרע הן הרסניות במקום מועילות. למעשה, אהבה עצמית היא דבר חיובי כשהיא מונחית על ידי מידות טובות, אך מסוכנת כשהיא מונעת על ידי מידות רעות.

אריסטו מבצע הבחנה חשובה בין האופן שבו האדם הרשע והאדם הטוב פועלים. עבור האדם הרשע, הפעולות שלו נמצאות בניגוד למה שהוא אמור לעשות—הבחירות שלו מונעות על ידי דחפים ותשוקות מזיקות ולא על ידי מחשבה רציונלית. לעומת זאת, האדם הטוב פועל בהתאמה למה שהוא אמור לעשות, מכיוון שהוא פועל על פי התבונה. לפי אריסטו, התבונה שואפת באופן טבעי למה שטוב ביותר לעצמה—בעצם, למסלול הפעולה האופטימלי והמוסרי—והאדם הטוב מקשיב להכוונה הפנימית הזו, ומאפשר לתבונה להוביל את החלטותיו. היכולת הזו לאזן בין הפעולות לעקרונות הרציונליים היא שמבדילה את האדם הטוב מאחרים.

אריסטו מדגיש שאדם מוסרי – או "האדם הטוב" – אינו פועל אך ורק מתוך אינטרס אישי, אלא לעיתים קרובות מקריב למען אחרים, כמו חברים או הקהילה, אפילו עד כדי נתינת חייו, אם זה נדרש. מעשים כאלה עשויים לכלול ויתור על עושר חומרי, הכרה חברתית, או יתרונות תחרותיים אחרים. מדוע? משום שעבור האדם הטוב, החתירה ל-אצילות – במובן של מצוינות מוסרית ופעולה מתוך יושר – חשובה ובעלת ערך רב יותר מאלו שהן טובות חולפות ופחותות.

אריסטו ממשיך ומציג את גישת האדם המוסרי: אדם זה יעדיף לחיות חיים קצרים, אך מלאי עוצמה ומשמעות, על פני חיים ארוכים ושגרתיים, שבהם לא נעשה דבר באמת אצילי או יוצא דופן. באותו אופן, הוא יבחר לבצע פעולה אחת יחידה, עמוקה ומכובדת, על פני שורה של מעשים קטנים וחסרי משמעות. עבור אריסטו, הדבר משקף את אופיו של אדם שמעדיף לחיות בחסד ובחתירה למטרה נעלה, מאשר להסתפק בנוחות ובתגמולים המוכרים שאנשים רבים אחרים שואפים אליהם.

אריסטו טוען כי אלו שמקריבים את חייהם למען אחרים—בין אם למען חבריהם או למען ארצם—משיגים סוג של "אצילות" או גדולה, שהיא אחת מצורות החיים המוסריות הגבוהות ביותר. למעשה, הבחירה למות למען מטרה אצילית אינה רק פעולה של אלטרואיזם; היא גם מביאה כבוד עצום וסיפוק לאדם המבצע את ההקרבה. לדעתו, פעולה אצילית זו שווה יותר מהישרדות פשוטה או מהחתירה להישגים אישיים, משום שהיא מגלמת את האידיאלים הגבוהים ביותר של מוסר ותבונה. לכן, על ידי ביצוע בחירה כזו, הם זוכים ב"פרס הגדול"—הביטוי העליון של טוב ומצוינות.

אריסטו מסביר שאדם באמת מוסרי, או "אדם טוב", מוכן לוותר על עושר חומרי אם הדבר מועיל לחבר, משום שבכך הוא משיג משהו גדול יותר: אצילות אופי. במילים אחרות, על ידי העדפת מה שמרומם מבחינה מוסרית או מה שמכובד על פני רווח אישי, הוא זוכה במשהו בעל ערך גבוה יותר עבור עצמו. הדבר משקף את אמונתו של אריסטו בחשיבות העמוקה של המעלה והמצוינות המוסרית כ"העושר" האמיתי של האדם, הרבה מעבר לטובין חומריים. במובן מסוים, האדם הטוב פועל באלטרואיזם כלפי חוץ, אך פעולות אלו מביאות לו את הגמול העמוק והבלתי מוחשי של להיות באמת אצילי ומוסרי.

אריסטו מדגיש שאדם מוסרי באמת, "טוב", מוכן לוותר על כבוד, עמדות כוח או תפקידים יוקרתיים אם זה מטיב עם חבר. המעשה הזה של הקרבה אינו נתפש כהפסד עבור האדם המוסרי, אלא כבחירה אצילית וראויה לשבח, משום שהיא משקפת את מחויבותו לעשות את מה שנכון ומוסרי. בכך שהוא מעדיף מעשים מוסריים על פני הכרה או רווח אישי, האדם הטוב שומר על יושרו ומבטא את האידיאלים הגבוהים ביותר של טוב לב. המהות כאן היא שהאהבה העצמית האמיתית לאדם המוסרי טמונה ברדיפת אצילות ומוסריות, גם אם המשמעות היא לוותר על הישגים אישיים לטובת האחר.

אריסטו אומר שאדם טוב באמת נחשב "טוב" מכיוון שהוא שם את האצילות—התנהגות מוסרית ומצוינות ערכית—לפני כל דבר אחר. פירוש הדבר הוא שהם מונחים על ידי מה שראוי, צודק ומוסרי, ולא על ידי רצונות שמשרתים את עצמם, כמו צבירת עושר, כוח או נכסים. המיקוד שלהם בפעולות אצילות מגדיר את אופיים ומקנה להם הערכה והבחנה מוסרית.

קטע זה מדגיש רעיון עמוק על אלטרואיזם ואצילות ביחסים. אריסטו מציע שלפעמים יש מעלה גדולה יותר לעורר השראה או לאפשר למישהו אחר—כמו חבר—לפעול, מאשר לפעול בעצמך. בכך, אינך רק מעלה את האחרים, אלא גם מפגין רמת אצילות עמוקה יותר. זה לא עניין של לחפש תמיד להיות במרכז העניינים או לקבל את הקרדיט הישיר; אלא לעזור לאחרים למען מה שהוא טוב ונעלה.

עבור אריסטו, האדם הטוב באמת אינו מונע על ידי אגו, אלא על ידי הרצון למה שנכון ומכובד. במקרה הזה, נסיגה אחורה ותמיכה בחבר יכולים להיות ביטוי גדול יותר של מעלה מוסרית, מכיוון שזה משקף אהבה אלטרואיסטית למה שנעלה. זה מדגיש שהטוב אינו תמיד קשור לפעולה שאתה עצמך מבצע—הוא יכול להיות גם בכך שאתה הסיבה או התמיכה שמאחורי פעולות המעלה של אחר.

אריסטו מדגיש כאן שבפעולות שמוערכות או זוכות לשבח רחב בחברה, אדם מוסרי או טוב לוקח לעצמו חלק גדול יותר מהאצילות. זה לא אומר שהוא תופס לעצמו באופן אנוכי כבוד או קרדיט, אלא שהבחירות והמעשים שלו מתאימים למה שהכי אצילי או מוסרי. בכך שהוא שואף למצוינות מוסרית ולדברים מעוררי הערצה, האדם הטוב מממש את טבעו הרציונלי, נותן עדיפות למידה הטובה ובסופו של דבר משיג את הטוב העליון לעצמו. למעשה, הוא "מעניק" לעצמו חלק גדול יותר ממה שבאמת חשוב: חיים בכבוד ובמידה טובה.

אריסטו טוען שיש שני מובנים שונים לחלוטין של "אהבה עצמית". במובן אחד, אדם בהחלט צריך לאהוב ולהעדיף את עצמו: האדם הטוב שואף לחיות בהרמוניה עם התבונה, מחפש לפעול באצילות ומעמיד את המעלה מעל לכל. סוג כזה של אהבה עצמית מביא לתועלת לא רק ליחיד אלא גם לאחרים – לחברים, לקהילה ולחברה כולה.

לעומת זאת, הדרך שבה "רוב בני האדם" אוהבים את עצמם – התמקדות בתשוקות אנוכיות, רדיפת רווח אישי על חשבון אחרים ושקיעה בתאוות או חמדנות – איננה האופן שבו אדם צריך להיות. גרסה אנוכית זו של אהבה עצמית היא רדודה, הרסנית ומזיקה הן ליחיד והן לסובבים אותו. לכן, בעוד שאהבה עצמית אמיתית ומוסרית ראויה לשבח, הגרסה האנוכית הרגילה צריכה להימנע.