אתיקה

כאן אריסטו טוען שאדם שמתמקד במה שהוא באמת אצילי וטוב בחיים הוא למעשה "אוהב עצמו" האמיתי. זאת משום שאדם כזה נותן עדיפות לחלק הסמכותי ביותר שבאישיותו — מה שניתן לכנות התבונה או החוכמה המוסרית שלו. בדיוק כפי שעיר מוגדרת על ידי הגוף המנהיג או העקרונות המנחים שלה, כך גם האדם מוגדר על פי החלק התבוני והמידות הטובות שבו. לכן, מישהו שמכוון את חייו כך שיתאימו לתבונה ולשאיפות אציליות באמת מטפל בעצמו בצורה העמוקה והאותנטית ביותר. במקום להתמכר באופן אנוכי לתשוקות חולפות או לרווח חומרי (הסוג של אהבת-עצמי שאנשים לרוב מבקרים), אדם כזה מחפש את הטוב ביותר לנפש שלו ולדמותו המוסרית הכוללת, וזה סוג גבוה ומשמעותי יותר של אהבת-עצמי.

אריסטו אומר כאן שהשליטה העצמית של האדם – או היעדרה – נקבעת על פי השאלה אם ההיגיון שולט. הוא מניח שההיגיון הוא הליבה או המהות של מי שהאדם באמת. כאשר מישהו פועל על בסיס היגיון וחשיבה רציונלית ולא באופן אימפולסיבי או רגשי, הפעולות הללו נחשבות לאמיתיות שלו – מתוכננות ומרצון חופשי. הדבר מרמז שההיגיון הוא שמגדיר את האדם ומבדיל בין התנהגות מודעת ומכוונת לבין תגובות גרידא שמונעות על ידי רגש או תשוקה.

אריסטו טוען שהחלק המרכזי והאמיתי ביותר באדם הוא הצד הרציונלי והמוסרי שבו—החלק שמונחה על ידי התבונה והטוב המוסרי. הוא מסביר שברור שהחלק הרציונלי הזה, כלומר היכולת לחשוב ולפעול באופן מוסרי, הוא הדבר שמגדיר את האדם יותר מכל דבר אחר. עבור אדם טוב, זהו החלק שהוא מעריך ודואג לו יותר מכל. במילים פשוטות, האדם הטוב "אוהב" את הצד הרציונלי והמוסרי שבו, משום שהוא מייצג את העצמי הגבוה והאמיתי שלו—את הטוב ביותר שבו.

אריסטו טוען כאן שישנם שני סוגים שונים מאוד של אהבה עצמית: אחת שניתן להעריך מבחינה מוסרית ואחת שיש לגנות. ההבחנה המרכזית נובעת ממה שמניע את האדם. אדם המונע על ידי עקרונות רציונליים, המחפש את מה שהוא נאצל (כלומר, מוסרי או מכובד), עוסק בצורת אהבה עצמית הראויה לשבח. זה שונה לחלוטין ממישהו המונע על ידי תשוקה או רצונות אנוכיים, כשהדגש שלו הוא על מה שמרגיש מיידית מועיל או משתלם, לעיתים קרובות בצורה שטחית או קצרות ראייה.

בעצם, אהבה עצמית אמיתית איננה מתמקדת בהנאה אנוכית; היא עוסקת בהצבת הטוב המוסרי בראש סדר העדיפויות ובשאיפה למעלות גבוהות יותר. בכך היא שונה באופן מהותי מהאהבה העצמית שמתמקדת בחמדנות או בתענוגות.

בחלק זה, אריסטו טוען שאנשים שמקדישים את עצמם לפעולות מוסריות ונעלות זוכים להערכה ולכבוד אוניברסליים. הוא מציין שאם כולם היו שואפים בכל ליבם לפעול בדרכים המוסריות והנעלות ביותר שניתן, הדבר היה מוביל לחברה שבה הכול פועל בצורה הטובה ביותר לטובת הכלל (הטוב המשותף). בהדגשת מה שנעלה ומוסרי, לא רק שהחברה כולה משתפרת, אלא שגם הפרטים משיגים את הטוב האישי הגבוה ביותר, משום שהמעלה היא הטוב הגבוה והיקר ביותר שאדם יכול להחזיק בו. המעלה כאן מוצגת כמשהו שמספק גם באופן אישי וגם מועיל חברתית—מצב של רווח כפול הן לאדם והן לקהילה.