אתיקה

אריסטו מציין שקיימת סתירה בין הביקורות הרווחות על אהבת-עצמי לבין המציאות של ההתנהגות האנושית. חוסר ההתאמה הזה – שהעובדות אינן תואמות בצורה ברורה את הטענות שאהבת-עצמי היא מגונה – אינו מפתיע אותו. נראה שהוא מתכונן להראות מדוע הסכסוך המדומה הזה ראוי לבחינה ואולי אינו כה פשוט כפי שהוא נתפס.

בבסיסו, אריסטו אומר שהדברים אינם פשוטים כמו להגדיר אהבת-עצמי כדבר רע בלבד, והוא מתכוון להעמיק ולחשוף את המורכבויות שלה.

אריסטו בוחן את הרעיון של אהבה עצמית לעומת אהבה לאחרים ומנתח מהי באמת חברות אמיתית. הוא מתחיל בכך שהוא מגדיר "חבר הטוב ביותר" כמי שמאחל בכנות לטובתו של אדם אחר למען טובתו של אותו אדם עצמו, ולא מתוך רווח עצמי או חיפוש אחר הכרה. רצון טהור כזה לטובת האחר נחשב למהות החברות האמיתית.

לאחר מכן הוא מציין תובנה מעניינת: התכונות הללו של חברות אמיתית—כמו הרצון בטובתו של מישהו נטו למענו—נמצאות בצורה החזקה ביותר ביחסים שיש לאנשים עם עצמם. במילים אחרות, הדרך שבה אנחנו דואגים לעצמנו (הרצון שלנו לטובתנו האישית, הנטייה שלנו לתת עדיפות לרווחתנו) משקפת את כל המאפיינים המגדירים של חברות. מתוך היחסים האלו עם עצמנו מתרחבת תפיסת החברות כלפי האופן שבו אנחנו מתייחסים לאחרים. אריסטו מציע שהאופן שבו אנחנו "מְחַבְּרִים" את עצמנו עשוי לשמש כבסיס או מודל לאופן שבו אנחנו יוצרים קשרים עם אחרים.

אריסטו מציין כי אמרות מסורתיות רבות, או פתגמים, תומכים ברעיון שאדם פועל באופן טבעי כחבר הטוב ביותר של עצמו. לדוגמה, ביטויים כמו "נשמה אחת" (המבטים על אחדות או הרמוניה) או "שלחברים יש רכוש משותף" (המעידים על שיתוף הדדי) משקפים תכונות שאנו מבטאים באופן ישיר ביותר במערכת היחסים שלנו עם עצמנו. בדומה לכך, הביטוי "ידידות היא שוויון" מרמז על כך שאנו מתייחסים לעצמנו כשותפים שווים בחיים הפנימיים שלנו, ו"מעשה חסד מתחיל בבית" רומז לכך שדאגה לאחרים מתחילה מדאגה לעצמנו. תכונות אלו של ידידות—אחדות, שוויון ותמיכה—ניכרות באופן העוצמתי ביותר בדרך שבה אדם מתייחס לעצמו. לכן, מסיק אריסטו, יש היגיון באמירה שאדם צריך, בראש ובראשונה, לאהוב את עצמו, שכן הוא מהווה, במובן מסוים, את החבר הקרוב ביותר לעצמו.

אריסטו מכיר בכך שקיים כאן דילמה אמיתית—לשני צידי הוויכוח על אהבה עצמית יש טיעונים מוצדקים. מצד אחד, ישנם אלה שמבקרים את האהבה העצמית ורואים בה אנוכיות הקשורה להתנהגות רעה. מצד שני, קיים טיעון משכנע שרואה באהבה עצמית התייחסות בריאה לעצמך, שבה אתה הנחשב לחבר הטוב ביותר שלך, מישהו המגלם את תכונות הידידות האמיתית כמו לאחל טוב לזולת לשם טובתו. למעשה, הקונפליקט בין גינוי של אהבה עצמית לבין ראייתה כצורה בריאה של כבוד עצמי הופך לנושא ששווה בחינה מעמיקה יותר, ואריסטו מציין שאין כאן תשובה פשוטה, שכן שני הצדדים נראים הגיוניים.