ספר 9 / פרק 8
פסקה 1 - אהבה עצמית מול אלטרואיזם (זולתנות)
הסבר - חלק אחר חלק
"השאלה גם נידונה: האם האדם צריך לאהוב את עצמו יותר מכול, או שמא מישהו אחר?"
אריסטו עוסק בשאלה פילוסופית נצחית: האם על האדם לשים בעדיפות את אהבתו העצמית או למקד את אהבתו ודאגתו באחרים? ויכוח זה בוחן את האיזון בין דאגה לעצמי לבין אלטרואיזם, ושואל האם זה מוסרי וראוי לדאוג לעצמך מעל לכל, או שעליך להתמקד יותר באחרים. הוא מכין את הבמה לבדיקת האופן שבו אהבה עצמית יכולה להוביל לאנוכיות, שמבקרת לשלילה, או לשמש כבסיס להתנהגות מוסרית ואתית. הרעיון הוא לחקור איזה סוג של אהבה עצמית הוא בריא וצודק לעומת אהבה עצמית שהיא אנוכית ונחשבת לגנאי.
"אנשים מבקרים את אלו שאוהבים את עצמם יותר מדי, וקוראים להם אנוכיים, תוך שימוש במילה זו כביטוי של גנאי. אדם רע נראה כאילו הוא עושה הכול למען עצמו בלבד, וככל שהוא רע יותר, כך הוא מתמקד יותר בצרכיו האישיים – וכך אנשים גוערים בו, למשל על כך שאינו פועל מתוך רצון חופשי. לעומת זאת, האדם הטוב פועל מתוך שאיפה לכבוד, וככל שהוא טוב יותר, כך הוא פועל יותר למען חבריו ומוכן להקריב את האינטרסים האישיים שלו."
אריסטו מתבונן באופן שבו אנשים בדרך כלל תופסים אהבה-עצמית ומבדיל בין שני סוגי אופי. הוא מציין שהחברה לעיתים קרובות מבקרת את אלו שנראים כאילו הם אוהבים את עצמם מעל לכל, ומכנים אותם "אוהבי-עצמם" במשמעות שלילית. הדבר נכון במיוחד עבור אלו שפועלים מתוך אינטרס עצמי בלבד או מתוך רצון לרווח אישי. אנשים כאלו נתפסים לעיתים קרובות כמושחתים מוסרית, והפעולות שלהם—המונעות רק ממניעים אנוכיים—נתפסות כבלתי מכובדות.
לעומת זאת, אריסטו מציג את התנהגותם של אנשים טובים או מוסריים. אדם מוסרי מחשיב את הכבוד ואת הקשרים עם אחרים כחשובים יותר מאשר היתרון האישי שלו. הוא מעדיף את טובתם של חבריו או של הקהילה על פני הרצונות הפרטיים שלו. הקרבת האינטרסים האישיים למען האחרים או למען טובת הכלל היא סימן לאופי אצילי. למעשה, אריסטו מדגיש שאהבה-עצמית יכולה להיראות שלילית כשהיא אנוכית, אך ישנו רמז לכך שטוב אמיתי כרוך בצורת אהבה עצמית שהיא בלתי אנוכית.