אתיקה

אריסטו מציין תObservation פשוטה אך עמוקה על טבע האדם: אנו נוטים להעריך ולהוקיר יותר דברים שהשגנו או יצרנו במאמץ רב, מאשר דברים שבאו אלינו בקלות או במזל, כמו ירושה. זאת משום שעבודה קשה קושרת אותנו רגשית ונפשית לתוצאות – אנו חשים קשר עמוק יותר למה שהשקענו בו את זמננו, מאמצינו ואנרגייתנו. לעומת זאת, כשמתייחסים אלינו טוב – כשאנו מקבלים נדיבות או טוב לב – זה אינו דורש מאמץ מצידנו. זהו מצב פסיבי, ולכן הוא לא מעורר את אותה רמת חיבור רגשי או הערכה עמוקה שמגיעה עם השקעה פעילה ביצירה או השגה של דבר מה.

אריסטו אומר כאן שאימהות נוטות בדרך כלל לאהוב את ילדיהן בעומק רב יותר מאבות, משום שהן משקיעות יותר מאמץ, כאב והקרבה אישית בהבאתם לעולם. תהליך ההיריון, הלידה והעומס הפיזי והרגשי שהוא מטיל הוא ייחודי לאימהות, מה שמוביל לקשר טבעי חזק יותר עם ילדיהן. בנוסף, לאימהות יש ודאות מוחלטת שהילד הוא שלהן מכיוון שהן נשאו אותו בגופן, בעוד שאבות לא תמיד יכולים לחוש באותה מידה של ודאות ביולוגית. ההשקעה הרגשית והפיזית הזו מטפחת באופן טבעי אהבה עמוקה יותר.

אריסטו טוען שמיטיבים – אלו שנותנים או מסייעים לאחרים – נוטים להיות קשורים יותר לאלו שהם עזרו להם, מאשר המקבלים קשורים למיטיבים. הדבר דומה לאופן שבו אמהות, בשל המאמץ והעבודה הכרוכים בלידה, לעיתים קרובות מרגישות קשר ייחודי וחזק יותר לילדיהן בהשוואה לאבות. הרעיון כאן הוא שככל שאנחנו משקיעים יותר מאמץ או עבודה במשהו, כך אנו מעריכים אותו יותר. מיטיבים משקיעים מאמץ כדי לעזור לאחרים, וכתוצאה מכך נוצרת אצלם תחושה של גאווה, קשר ובעלות על מעשיהם. קשר רגשי זה נובע מתפקידם הפעיל, מה שהופך את חיבתם כלפי אלו שהם עזרו להם לחזקה יותר.