אתיקה

אריסטו מציין כאן שהמיטיבים – אלו שמבצעים מעשי חסד או עזרה – רואים את מעשיהם כאציליים, משום שהמעשה משקף את המידות, המאמצים או היכולות שלהם עצמם. הם גאים ושמחים במה שעשו או יצרו. לעומת זאת, עבור מקבל העזרה (ה"נתרם"), הדגש הוא לא על האצילות שבמעשה של המיטיב, אלא על התוצאה – מה שהוא קיבל או הרוויח מזה. עבור המקבל, המעשה של המיטיב אינו בהכרח משהו להערצה עמוקה או לאהבה; הוא פשוט שימושי או מועיל. ומשהו שהוא רק שימושי נושא פחות משקל רגשי, ולכן פחות סביר לעורר הערכה עמוקה או חיבה.

אריסטו מדגיש שהדברים שמביאים את ההנאה הגדולה ביותר ואת האהבה הרבה ביותר קשורים לפעילות – משהו שאנו עושים, יוצרים או משתתפים בו באופן פעיל. הוא מציין שלשלושה מקורות ישנם חוויות נעימות:

1. הפעילות של ההווה: עיסוק במשהו משמעותי או מהנה ברגע זה.
2. התקווה לעתיד: ציפייה או שמחה לקראת משהו טוב שעומד לקרות.
3. הזיכרון של העבר: התבוננות חיובית לאחור וחוויה מחדש של רגעים נעימים.

עם זאת, אריסטו מדגיש שהדברים הנחשקים והנעימים ביותר נובעים ממה שתלוי בפעילות. כלומר, הדברים שאנו משקיעים בהם, פועלים לקראתם ומקדישים להם מאמץ, נוטים להיות מספקים ומשמעותיים הרבה יותר מחוויות פאסיביות או מתוצאות בלבד. זה מתחבר לרעיון הרחב יותר שלו, שהשגשוג האנושי (או האושר) כרוך באופן עמוק בחיים פעילים וטובים.

חלק זה מדגיש את הרעיון שכאשר מישהו יוצר או עושה דבר מה משמעותי (ה"יוצר" או המיטיב), מאמציו מניבים משהו מתמשך ובעל משמעות—משהו "אצילי" שנשאר לאורך זמן. לעומת זאת, עבור האדם שמקבל פשוט את התועלת מהמעשה, התועלת (או היופי שבשימוש בו) היא זמנית וחולפת. לדוגמה, פסל שמפסל פסל משאיר אחריו יצירת אמנות מתמשכת (משהו אצילי), בעוד שההנאה שאדם עשוי להפיק מהתבוננות בפסל דועכת עם הזמן. אריסטו מדגיש את הערך העמוק והמתמשך של היצירה או העשייה המשמעותית לעומת היותו רק מקבל פסיבי.

בקטע זה אריסטו משקף את האופן שבו אנו חווים ומרגישים כלפי הדברים שאנו נתקלים בהם בחיינו, תוך הבחנה בין דברים נאצלים לדברים שימושיים. הוא טוען שכאשר אנו מביטים אחורה על העבר, זיכרונות של דברים נאצלים—מעשים או אירועים שהם מוסריים, מכובדים או בעלי משמעות—תמיד נעימים להיזכר בהם. זאת משום שדברים נאצלים נוגעים במשהו עמוק יותר בתוכנו; הם מתחברים לערכים גבוהים ולמטרות שמניעות את מעשינו. לעומת זאת, זיכרונות של דברים שהיו רק שימושיים—כאלו ששירתו צורך מעשי או זמני—פחות נוטים להביא לנו שמחה או סיפוק בזיכרון, מכיוון שמשמעותם מתפוגגת במהירות לאחר שהשימוש בהם הסתיים.

עם זאת, אריסטו מציין שהתחושה מתהפכת כאשר אנו מצפים לעתיד. הציפייה לדבר שימושי יכולה לעורר התלהבות או תקווה רבה יותר, כי אנו ממוקדים בתועלת המעשית שהוא יכול להביא לנו ברגע שבו נזדקק לו. לעומת זאת, דברים נאצלים עשויים לא תמיד לעורר את אותה דרגת ציפייה מיידית, מכיוון שהתגמול שלהם טמון בערכם המתמשך לאחר המעשה, ולא ביתרון ישיר או מיידי.

הבחנה זו מדגישה כיצד התגובות הרגשיות שלנו קשורות לסוגיו ולמטרותיו של מה שאנו שוקלים—בין אם מדובר בנאצל או בפונקציונלי בלבד—ואיך הדבר משתנה בהתאם לשאלה האם אנו מביטים אחורה או קדימה בזמן.

אריסטו עושה הבחנה בין "לאהוב" לבין "להיות נאהב", וקושר את המושגים הללו לפעילות ולפסיביות. לאהוב מישהו או משהו הוא מצב פעיל—הוא דורש יוזמה, מאמץ ויצירת קשר רגשי. לעומת זאת, להיות נאהב נחשב למצב פסיבי—אתה פשוט מקבל חיבה, דאגה או הערכה מאחרים, ללא אותה רמה של פעולה אישית.

באמצעות זה, אריסטו מציע ש"לאהוב" קשור באופן מהותי לאלו שהם יותר פעילים ומעורבים בקשרים ובמעשיהם עם אחרים. הדבר משקף את תפיסתו הפילוסופית הרחבה יותר שלפיה פעילות—במיוחד פעילות מכוונת ומשמעותית—נושאת ערך פנימי. לאהוב הוא משהו שאתה עושה באופן פעיל, כאשר הוא משקף מאמץ והשקעה, בעוד שלהיות נאהב הוא משהו שקורה לך, מבלי שיידרש ממך כל פעולה. דינמיקה זו מחדדת מדוע מיטיבים עשויים להעריך את המוטבים שלהם יותר: מעשה האהבה והנתינה נובע מהמעורבות הפעילה שלהם בקשר.