אתיקה

אריסטו מתחיל בציון רעיון מעניין: התורמים – אלה שעושים טוב לאחרים – נוטים להרגיש יותר אכפתיות כלפי אלו שעזרו להם, מאשר המקבלים מרגישים כלפיהם. במבט ראשון, זה נראה מוזר או אפילו סותר (פרדוקס), כי ניתן היה לצפות שהאדם שמקבל מעשה טוב או נדיבות יחוש יותר הכרת תודה וקשר רגשי מאשר האדם שנתן.

אריסטו מדבר על דינמיקה שמרגישה מוכרת גם בימינו: מטיבים (אלו שעושים טוב לאחרים) לעיתים קרובות נראים כאילו אכפת להם יותר מהאנשים להם עזרו, מאשר לאותם נעזרים אכפת מהמטיבים. אנשים מנסים להסביר זאת באמצעות השוואה ליחסים בין חייבים למלווים. חייב (מי שחייב כסף) עשוי להרגיש טינה או לקוות שהמלווה (זה שנתן את ההלוואה) לא היה קיים, משום שהחוב מכביד עליו. לעומת זאת, המלווים שואפים לרווחת החייבים שלהם, כיוון שהם רוצים שהכסף שלהם יוחזר. בשימוש במשל זה, אנשים מציעים שהמטיבים דואגים למוטבים שלהם כיוון שהם מצפים להכרת תודה או הכרה על מעשיהם הטובים. לעומת זאת, המוטבים לא מרגישים לעיתים קרובות את אותה מחויבות, משום שהם לא חשים צורך מיידי "להשיב" על המעשה הטוב. במילים פשוטות, אנשים נוטים לראות יחסים אלה דרך פריזמה של אינטרס עצמי ולשכוח את הקשרים העמוקים והאנושיים יותר שבבסיס היחסים הללו.

בחלק זה, אריסטו משתמש בהערה משעשעת שמיוחסת למחזאי אפיכרמוס, כדי להדגיש תכונה נפוצה בטבע האנושי: אנשים נוטים להתמקד בהיבטים השליליים או האנוכיים של מצבים. הוא מציין שרוב האנשים דואגים באופן טבעי יותר לקבל יחס טוב מאחרים מאשר לתת יחס טוב בעצמם. תצפית זו חושפת נטייה לאינטרס עצמי ולחוסר תשומת לב להדדיות או להכרת תודה, אותם אריסטו מזהה כפגם כללי בהתנהגות האנושית.

אריסטו מציין שהקשר בין מיטיב (מי שנותן או עוזר) לבין הנהנה (מי שמקבל את העזרה) שונה במהותו מהקשר בין מלווה (מי שמלווה כסף) לבין לווה (מי שחייב כסף). הוא טוען שהשוואת הדינמיקות הללו אינה נכונה, מכיוון שהמניעים והקשרים הרגשיים אינם זהים.

כאשר מישהו עוזר לאחר (המיטיב), הוא עושה זאת לעיתים קרובות מתוך תחושת דאגה, אהבה או רצון טוב. הדבר יוצר קשר רגשי. המיטיב חש חיבה כלפי האדם שהוא עזר לו, בדומה לאופן שבו יוצר מרגיש גאווה ואהבה כלפי יצירתו. לעומת זאת, מלווה אינו "אוהב" את הלווה - עניינו הוא רק בכך שהחוב יוחזר. המלווה מתמקד בטבע העסקי של הקשר, ולא בקשר אישי כלשהו.

בקיצור, אריסטו אומר שהאהבה או הדאגה שמרגיש מיטיב כלפי האדם שהוא עזר לו נובעת ממקור עמוק וטבעי יותר, הקשור לאופן שבו בני אדם מעריכים את מעשיהם ויצירותיהם. זה לא דומה לדאגה הבלתי-אישית של מלווה המבקש להבטיח את השבת הכסף.

חלק זה מדגיש הבדל במניעים וברגשות שאנשים חווים בשני מצבים: הלוואת כסף לעומת עזרה כנה או הענקת טובת הנאה למישהו. במקרה של הלוואת כסף, המלווה (זה שנותן את ההלוואה) לא בהכרח חש רגשות אישיים או חמים כלפי הלווה (זה שלוקח את ההלוואה). האינטרס של המלווה הוא פרקטי בלבד – הוא רוצה שהלווה יישאר בטוח או מסוגל כלכלית רק כדי שיוכל להחזיר את החוב. כאן אין חיבור אישי עמוק.

לעומת זאת, כאשר מישהו עוזר או מיטיב עם אדם אחר – לא מתוך ציפייה להחזר, אלא מתוך נדיבות – נוטה להתפתח קשר או חיבה כלפי האדם שקיבל את העזרה. מה שמעניין הוא שהרגשת החיבור הזו מתרחשת אפילו אם האדם שנעזר אינו מחזיר את הטובה או אינו מציע תועלת כלשהי בעתיד. הדבר מראה כי עצם פעולת העזרה עצמה – יצירת משהו טוב או משמעותי בחייו של אדם אחר – יכולה ליצור קשר רגשי עמוק יותר עבור המיטיב (העוזר) מאשר מערכת יחסים המבוססת על עסקה ותועלת בלבד.

אריסטו משתמש כאן בהשוואה שאפשר להזדהות איתה כדי להמחיש מדוע מיטיבים – אלו שעוזרים לאחרים – לעיתים קרובות חשים אהבה או קשר עמוק כלפי האנשים שהם עזרו להם. הוא מציין שזה דומה לאופן שבו בעלי מלאכה מרגישים כלפי הדברים שהם יוצרים. בעל מלאכה נוטה לחוש חיבה גדולה כלפי עבודתו, אולי אף יותר מהחיבה שהעבודה עצמה הייתה "מעניקה" לו בחזרה, אילו הייתה מסוגלת להיות חיה. במיוחד משוררים מהווים מקרה קיצוני של זה – הם נקשרים מאוד לשיריהם, ומשקיעים בהם אהבה וגאווה כמו שהיו עושים כלפי ילדיהם.

זה מדגיש את הרעיון שיוצרים (או במקרה הזה, מיטיבים) מפתחים קשר עם מה שהם השקיעו בו מאמץ, טיפול ואנרגיה. הקשר הזה נובע מהתחושה שהם שפכו חלק מעצמם לתוך מה שיצרו או לתוך הטוב שהם העניקו. העניין כאן אינו לקבל משהו בתמורה, אלא על הקשר למה שהביאו לעולם דרך פעולותיהם.

אריסטו משווה בין מיטיבים – אלו שעושים טוב לאחרים – לבין יוצרים או אמנים. הוא אומר שמיטיבים תופסים את האנשים שהם עזרו להם כ"יצירה שלהם". כשם שיוצר מרגיש חיבור עמוק למה שהוא יצר, כך גם מיטיבים חווים תחושת אהבה או דאגה חזקה כלפי אלו שהם סייעו להם. עם זאת, הקשר הזה הוא לא שוויוני: ה"יצירה" (או האדם שמקבל את העזרה) לא אוהבת או דואגת ליוצר (למיטיב) באותה עוצמה. אהבת המיטיב נובעת מהגאווה או מהחיבור הרגשי שהוא מרגיש בכך שתרם לרווחתו של האחר, בדומה לאמן שמעריך את היצירה שלו.

אריסטו מציין כאן רעיון עמוק: עבור בני האדם, הקיום—עצם היותנו חיים ונוכחים בעולם—הוא דבר בעל ערך עמוק ואינסטינקטיבי, שאנו מטפחים ומוקירים. עם זאת, איננו רק קיימים באופן פסיבי; הקיום שלנו קשור לפעולה—מה שאנחנו עושים, יוצרים ומשיגים. דרך הפעולות והמאמצים שלנו אנו מבטאים את מי שאנחנו ומממשים את הפוטנציאל שלנו.

כאשר מישהו יוצר או מפיק משהו—בין אם מדובר בחפץ פיזי, יצירת אמנות או בסיוע לאדם אחר—הוא יכול לראות השתקפות של מאמציו, האנרגיה שלו והמהות שלו בתוך היצירה. במובן מסוים, היוצר "מתעורר לחיים" דרך עבודתו, כך שהתוצר של מאמציו הופך לא רק לדבר חיצוני, אלא לחלק מהזהות והקיום שלו. זו הסיבה שיוצרים, או במקרה הזה מיטיבים, חשים חיבה מיוחדת כלפי מה שיצרו או סייעו לו. באהבתם ל"יציר כפיהם", הם למעשה מאשרים את החיים, הפעילות והקיום שלהם עצמם. כאילו לאהוב את מה שאתה מייצר זה לאהוב את החלק בך שאפשר את זה מלכתחילה.

אריסטו מצביע כאן על משהו בסיסי בטבע האדם ועל הקשר בין יצירה לזהות. כשהוא אומר "מה שהוא בכוח, מלאכתו מגלמת בפועל," הוא מדגיש שיצירותיו של האדם (בין אם מדובר בעבודה פיזית, אמנות או אפילו מעשי חסד) מבטאות את הפוטנציאל הפנימי שלו שמתממש בעולם.

במונחים מודרניים, אפשר לומר שכאשר אנחנו יוצרים משהו—בין אם זה לכתוב ספר, לבנות רהיט או לעזור למישהו בצרה—זה משקף את מה שהיה בתוכנו: את היכולות, הכוונות או השאיפות שלנו שמתממשות דרך פעולה. זו הבעה חיצונית של מי שאנחנו. בשל כך, אנשים לרוב חשים קשר עמוק ואהבה ליצירות שלהם; זהו חלק מהם שהפך למוחשי בעולם. זה מתחבר לנקודה הקודמת שציין אריסטו, לפיה נדבנים אוהבים את האנשים שהם עוזרים להם, לא רק בגלל מה שהם עשויים "להחזיר" להם, אלא כי מעשה העזרה הוא "יצירה" של הנדבן עצמו, חלק ממנו שנוצר והומשג דרך פעולה.