אתיקה

אריסטו מסביר שאחדות דעים (הסכמה או הרמוניה) היא סוג של קשר הדומה לחברות, אך היא אינה מתבטאת רק בכך שאנשים מחזיקים באותה דעה על כל נושא. לדוגמה, יתכן ששני אנשים יסכימו על עניינים מופשטים או לא רלוונטיים, כמו טבעם של הכוכבים, מבלי שתהיה ביניהם שום זיקה או מערכת יחסים משותפת. הסכמה בנושאים מופשטים אינה יוצרת קשר משמעותי.

במקום זאת, אריסטו מדגיש שאחדות דעים מתקיימת כשהאנשים מסכימים על אינטרסים מעשיים ומשותפים – דברים המשפיעים ישירות על חייהם ורווחתם. לדוגמה, בעיר, אחדות דעים קיימת כאשר האזרחים מסכימים ביחד על מה שמועיל לקהילתם ופועלים במאוחד לעבר מטרות משותפות אלו. מטרה משותפת ושיתוף פעולה כזה יוצרים תחושת קשר עמוקה יותר, המזכירה את תכונות החברות, אך ברמה קולקטיבית.

חלק זה עוסק במה משמעות ההסכמה או "אחדות הדעים" בקרב אנשים, בצורה עמוקה יותר. אריסטו אומר שאחדות דעים אמיתית מתרחשת כאשר אנשים מסכימים על פעולות והחלטות חשובות שמשפיעות על רווחת הקהילה כולה, וכאשר הפעולות הללו מאפשרות לכל המעורבים להשיג את מה שהם חפצים בו. זה לא רק על להסכים לשם ההסכמה – אלא על להסכים על בחירות או מטרות שיש להן משמעות מעשית אמיתית.

לדוגמה, בעיר, אחדות דעים מתרחשת כאשר כל האזרחים מסכימים על משהו כמו להפוך משרות ממשלתיות לבחירות, להקים ברית פוליטית או צבאית (כגון עם ספרטה), או להחליט שאדם מכובד כמו פיטאקוס ינהיג אותם – ובחשוב מכל, שפיטאקוס עצמו מסכים לקבל את התפקיד הזה. הסכמה הדדית זו מועילה לכולם ומבטיחה שכל הצדדים פועלים יחד למען מטרה משותפת באמצעות הבנה ופעולה משולבת.

בחלק זה, אריסטו מדגיש שאחדות אמיתית (סוג של הסכמה או הרמוניה) אינה מתרחשת רק כשכולם רוצים את אותו דבר. אחדות אמיתית מתרחשת כאשר ישנה הסכמה לא רק על המטרה, אלא גם על מי צריך לבצעה או להחזיק בה, באופן שמיטיב עם הקבוצה כולה.

לדוגמה, אם שני אנשים או קבוצות שואפים לכוח או להנהגה (כמו הקפטנים במחזה הפיניקיות), אך כל אחד חפץ בכוח עבור עצמו, הדבר יוביל לסכסוך או פלגנות ולא לאחדות. אחדות נולדת כשאנשים מסכימים שהאדם או הקבוצה הראויים ביותר צריכים לנהל את העניינים—למשל, כשהאליטה העשירה והאזרחים הרגילים מסכימים שהאנשים המוכשרים ביותר הם אלו שצריכים לשלוט. במקרה כזה, ישנה התאמה הן לגבי המטרה והן לגבי מי שצריך להשיג אותה, מה שמבטיח שכל האינטרסים מתמלאים ושנשמרת הרמוניה.

בכך בעצם אומר אריסטו שמטרה משותפת בלבד אינה מספיקה; שיתוף פעולה והסכמה לגבי מי צריך לנהל או להשיג את המטרה המשותפת הם קריטיים ליצירת אחדות.

אריסטו אומר כאן שהאחדות – כאשר אנשים מתכנסים להסכמה על החלטות – היא כמו סוג של "ידידות פוליטית". הרמוניה כזו אינה עוסקת רק בהסכמה על רעיונות מופשטים או עובדות, כמו איך הכוכבים נעים בשמיים. במקום זאת, היא עוסקת בהסכמה משותפת על דברים מעשיים שמשפיעים ישירות על חייהם של אנשים ועל שלומם המשותף. לדוגמה, הסכמות על כיצד לנהל עיר, מי צריך להחזיק בשלטון או אילו בריתות ליצור. צורה זו של הסכמה יוצרת אחדות ושיתוף פעולה משום שהיא משקפת את האינטרסים המשותפים והמטרות המשותפות של הקהילה. למעשה, האחדות היא דרך שבה אנשים יוצרים קשר פוליטי וחברתי, כיוון שהיא סובבת סביב החלטות המשפיעות על איכות חייהם ועל עתידם המשותף.