אתיקה

אריסטו מסביר את הקשר בין רצון טוב לידידות, ומשווה אותו לאהבה. הוא טוען כי רצון טוב הוא כמו הצעד הראשון בדרך לידידות, בדיוק כפי שמציאת מראהו של אדם כמושך היא הצעד הראשון בדרך לאהבה. עם זאת, תחושות ראשוניות אלו—בין אם מדובר ברצון טוב או במשיכה—אינן מספיקות בפני עצמן כדי ליצור קשר עמוק יותר.

לדוגמה, כאשר אריסטו אומר: "אף אחד אינו אוהב מבלי שהתרגש קודם מהצורה של האהוב," הוא מתכוון לכך שאהבה בדרך כלל מתחילה מהתפעלות או משיכה כלפי תכונותיו של מישהו (במקרה זה, הצורה הפיזית). אך התפעלות לבדה לא הופכת לאהבה עד שהיא מתפתחת לקשר רגשי חזק יותר—כגון כמיהה לנוכחותו של אדם או תחושת חסרונו כשהוא איננו.

באופן דומה, רצון טוב הופך לידידות רק כשהוא מתפתח מעבר לתחושה הראשונית והרדודה. רצון טוב כולל משאלה לטובתו של הזולת, אך הוא עדיין לא כולל את הפעולות, ההקרבות או החוויות המשותפות שמאפיינות ידידות אמיתית. אנשים עם רצון טוב זה כלפי זה עשויים לחשוב חיובית אחד על השני, אך עדיין אינם מושקעים מספיק כדי "להתאמץ עבורם"—כלומר, לדאוג או לקחת חלק פעיל בחייהם.

לסיכום, הוא מדגיש שרצון טוב הוא בסיס הכרחי לידידות, אך לבדו אינו מספיק כדי ליצור את הקשרים העמוקים שמאפיינים ידידות אמיתית. זהו למעשה שלב ראשוני ופאסיבי של חיבור.

בחלק זה אריסטו בוחן את טבע ה"רצון הטוב" וכיצד הוא קשור ל"חברות". הוא מציע שרצון טוב יכול להיחשב כסוג של "חברות לא פעילה". הכוונה היא שרצון הטוב הוא כמו הבסיס או נקודת ההתחלה של חברות, אך הוא עדיין חסר את העומק או המעורבות שדורשת חברות אמיתית. מדובר במצב פסיבי – אין בו פעולה או מעורבות קרובה עם האדם כלפיו מרגישים רצון טוב.

עם זאת, אריסטו מציין שאם רצון הטוב נמשך לאורך זמן ומעמיק באינטימיות, הוא עשוי להתפתח לחברות אמיתית. חשוב להדגיש שהוא מבהיר שחברות מסוג זה אינה מהסוג המבוסס על תועלת (שבה הקשר מבוסס על תועלת מעשית שהצדדים מרוויחים אחד מהשני) או על הנאה (שבה הקשר קיים משום שנהנים להיות יחד או עושים כיף). רצון הטוב, והחברות שיכולה לצמוח ממנו, אינם מבוססים על אינטרסים אנוכיים או מטרות עסקיות, אלא על משהו עמוק יותר.

אריסטו מבצע כאן הבחנה חשובה בנוגע לטבעו של רצון טוב והקשר שלו לאינטרס עצמי ולצדק. כאשר מישהו מפגין רצון טוב בתגובה לטובה שקיבל, הוא לא בהכרח עושה משהו יוצא דופן; הוא פשוט ממלא חובה מוסרית או פועל מתוך תחושת צדק. לדוגמה, אם מישהו עוזר לך, ואתה מאחל לו טוב בתמורה, זה רק הוגן וצפוי—זה לא בהכרח עמוק או חסר אנוכיות.

מצד שני, אריסטו טוען שאם מישהו מאחל הצלחה למישהו אחר רק משום שהוא מצפה להפיק תועלת מכך (למשל, הוא מקווה שהצלחתו של האחר תעשיר אותו או תעניק לו יתרון כלשהו), אז הרצון הטוב המוצהר שלו אינו באמת מכוון כלפי האדם האחר. למעשה, זהו אינטרס עצמי במסווה של רצון טוב.

באופן דומה, במקרה של חברות, אריסטו מציע שלא ניתן לכנות מישהו חבר אמיתי אם ההערכה שלך כלפיו מבוססת אך ורק על מה שהוא יכול לספק לך (כלומר, אם אתה "מעריך" אותו רק בשל התועלת שלו עבורך). רצון טוב אמיתי וחברות אמיתית לא יכולים להיות מותנים או אנוכיים—הם חייבים לנבוע מהערכה כנה לאופיו או למעלותיו של האדם האחר, ולא רק לשימושיותו.

אריסטו מסביר ש"רצון טוב"—גישה חיובית ותומכת שאדם עשוי להרגיש כלפי אדם אחר—נובע לעיתים קרובות כאשר מישהו מזהה תכונת מצוינות או מידה ראויה להערצה באדם אחר. למשל, אדם עשוי להרגיש רצון טוב כלפי אחר מכיוון שהוא מוצא אותו אמיץ, מכובד או מעורר הערכה בדרך כלשהי, כמו יופיו, אומץ ליבו או כישוריו. זה דומה לדוגמה של מתחרים בתחרות: למרות שלא קיימת חברות או קשר עמוק ביניהם, עדיין יכול להתקיים רגש של רצון טוב מתוך כבוד למעלות או ליכולות של האדם השני.

בעיקרו של דבר, רצון טוב נובע מהכרה במשהו ראוי באדם אחר, לא מתוך רצון להרוויח משהו בתמורה, אלא כאות הערכה לתכונותיו החיוביות.