אתיקה

אריסטו מתחיל בבחינה האם התכונות הקשורות לידידות עצמית—כמו שביעות רצון מעצמו ותחושת מוסריות וטוב—מצויות ברוב האנשים, אפילו אם הם פגומים או "יצורים עלובים". הוא מציע שתכונות אלו עשויות להתקיים אצל אלו שלפחות מאמינים שהם טובים או חשים שביעות רצון מעצמם. עם זאת, הוא שולל באופן מוחלט את האפשרות שמישהו שהוא לחלוטין רע או מושחת מבחינה מוסרית יוכל באמת להחזיק בתכונות אלו או אפילו לשוות לעצמו הופעה משכנעת של כך. במילים אחרות, ידידות עצמית אמיתית ורווחה מוסרית אינן ניתנות לשילוב עם חוסר מוסריות מוחלט או חוסר יראת שמיים.

כאן, אריסטו מדגיש דבר חשוב בהתנהגות האנושית: לא לכולם יש הרמוניה פנימית. הוא מציין שרבים חווים קונפליקטים פנימיים בין מה שהם יודעים שנכון או טוב עבורם (רצונותיהם הרציונליים) לבין מה שהם רוצים באותו הרגע (תאוותיהם או דחפיהם). עימות זה מוביל לחוסר עקביות ולבחירות שגויות.

לדוגמה, אריסטו מזכיר את המקרה של אנשים "חסרי שליטה" – אלו שחסרה להם שליטה עצמית. אנשים כאלה אולי יודעים מה באמת מועיל עבורם (למשל, לאכול בריא, להתאמן או ללמוד), אך במקום זאת, הם נכנעים להנאות מיידיות שבסופו של דבר מזיקות להם (למשל, מזון מהיר, עצלנות או דחיינות). באופן דומה, ישנם אנשים שמכירים בכך מה עליהם לעשות לטובתם, אך נמנעים מלעשות זאת בשל פחדנות (פחד מכישלון או כאב) או עצלות (חוסר מאמץ).

רעיון זה מדגיש את החשיבות שביישור ההבנה הרציונלית שלנו לגבי מה שטוב עבורנו עם מעשינו, במקום לתת להנאות רגעיות או אי נוחות להסיט אותנו מהדרך. בהיעדר יישור כזה, אנו עלולים שלא לפעול בהתאם לאינטרסים שלנו ולערער את החתירה שלנו לאושר ולמימוש עצמי.

אריסטו מדגיש שאנשים שעברו לרוע עמוק לעיתים קרובות חווים קונפליקט פנימי עוצמתי. מי שביצעו מעשים נוראים והפכו למושא של תיעוב בגלל מעשיהם עשויים לפתח שנאה עצמית כה חזקה, עד שהחיים עצמם הופכים לבלתי נסבלים. מצב זה עשוי להוביל אותם להימנע מלהיות לבד עם מחשבותיהם, כי הבדידות מכריחה אותם להתמודד עם האשמה, הבושה או החרטות על מעשיהם בעבר.

במקום זאת, אנשים אלו מחפשים את חברת אחרים כצורה של הסחת דעת. כשהם מוקפים באנשים, הם יכולים לזמן מה "לשכוח" את מעשיהם הרעים ולהימנע מהכאב של ההתבוננות הפנימית. אך אותו צורך בחברת אנשים אינו נובע מחיבור אמיתי או חברות, אלא יותר כמנגנון בריחה לדיכוי הסערה הפנימית שלהם. אריסטו מתאר כיצד חוסר באופי מוסרי לא רק משחית את הקשרים עם אחרים, אלא גם מפצל את הקשר של האדם עם עצמו.

אריסטו מציין כי אנשים רשעים באמת או מושחתים מבחינה מוסרית חסרים תכונות שניתן לאהוב באופן טבעי, אפילו את עצמם. בשל כך, הם אינם מסוגלים לאהוב באמת או לחוש חיבה כלפי עצמם. יש בתוכם מעין קונפליקט פנימי – מעין "מלחמת אזרחים" בנפש. חלק מנפשם עשוי לחוש צער או תסכול על כך שהם מתנגדים לעשות דברים רעים שהם משתוקקים לבצע, בעוד שחלק אחר חש סיפוק כשהם נכנעים לדחפים המזיקים האלה. המאבק הפנימי הזה יוצר תחושת קריעה, עם עימות מתמיד בין החלקים המנוגדים בטבעם.

באופן מהותי, אריסטו מתאר כיצד היעדר סגולה לא רק גורם לבעיות חיצוניות אלא גם יוצר חוסר הרמוניה עמוק בתוך האדם. אדם כזה אינו מסוגל למצוא שלווה בתוכו עצמו, מפני שדחפיו וההיגיון שלו מושכים בכיוונים מנוגדים, ומשאירים אותו לא יציב ומלא קונפליקטים.

חלק זה משקף את התבוננותו העמוקה של אריסטו בנוגע לקונפליקט הפנימי של אלו הפועלים באופן לא מוסרי או לא נבון—מה שהוא מכנה "אנשים רעים". הוא מסביר כיצד אנשים כאלה חיים עם חרטה, גם אם בתחילה חוו הנאה ממעשיהם.

אריסטו מציין כי ייתכן שאי אפשר לחוש כאב והנאה בזמן אחד לגבי אותו דבר, אך במקרים אלו, התזמון יוצר תפנית אירונית. אדם עשוי ליהנות ממשהו באותו רגע (למשל, לעשות משהו שפוגע ומביא הנאה זמנית). אך לאחר מכן, אותו אדם מרגיש חרטה, עצב או שנאה עצמית משום שהוא מבין שהמעשה גרם ליותר נזק מתועלת—או שהוא פגע בערכים העמוקים שלו. במילים אחרות, ההנאה החולפת הופכת לכאב ממושך בשל ההשלכות או המשמעות המוסרית של מעשיו.

הביטוי "גדוש בחרטה" מדגיש את העובדה שמי שמחפש הנאות מזיקות מוטרד פעמים רבות מאוחר יותר על ידי אשמה או חרטה—הם מביטים כל הזמן לאחור ומאחלים שלא היו נהנים ממה שעשו. הדבר מדגים כיצד החלטות שגויות יוצרות סערה פנימית, מפצלות את האדם לחלקים שנאבקים זה בזה: החלק שרצה את ההנאה מול החלק שכעת מתחרט עליה. זהו ביטוי לחיים ללא הרמוניה או יישור קו בין הרצונות, ההיגיון והערכים של האדם.