ספר 9 / פרק 4
פסקה 3 - ידידות ויחס אל העצמי
הסבר - חלק אחר חלק
"לכן, מאחר שכל אחת מהתכונות הללו שייכת לאדם הטוב ביחס לעצמו, והוא קשור לחברו כמו שהוא קשור לעצמו (כי חברו הוא כאילו "עצמו אחר"), גם החברות נחשבת לאחת מהתכונות הללו, ואלו שיש להם את התכונות הללו נחשבים לחברים."
אריסטו אומר שהתכונות שיש לאדם טוב ביחס לעצמו—כמו אחדות במחשבה, ברצונות ובמעשים—חלות גם על מערכת היחסים שלו עם חבריו, כי חבר אמיתי הוא כמו "עצמי אחר." הקשר שבבסיס החברות נבנה על מקבילה זו: כשם שאדם טוב נוהג בעצמו בכבוד, בהרמוניה וברצון לטובתו, הוא מרחיב את אותה התנהגות גם לחבריו. במהות, החברות משקפת את אותו קשר מוסרי, ואנשים שחולקים את התכונות הללו נהיים חברים באופן טבעי.
"השאלה האם יש או אין ידידות בין אדם לעצמו היא שאלה שניתן לדחות לעת עתה."
אריסטו כאן מכיר בסקרנות פילוסופית: האם אדם יכול לקיים "חברות" עם עצמו? הוא מחליט לא להתעכב על השאלה הזו ברגע זה, ובוחר "להותיר אותה" להמשך. עם זאת, הוא מכיר בפוטנציאל המורכבות של הנושא. בכך, הוא נמנע מלהתפרס לדיון מופשט ושומר על המיקוד בחברות בין-אישית, שהיא המקום שבו טענתו המרכזית מתמקדת.
"נראה כי קיימת ידידות במידה שבה האדם הוא שניים או יותר, אם נשפוט לפי התכונות שהוזכרו קודם של ידידות, ומהעובדה שהקצה העליון של הידידות מושווה לאהבת האדם את עצמו."
אריסטו נוגע כאן ברעיון מעניין: שאדם יכול להפגין ידידות כלפי עצמו. אבל למה? משום שאם נבחן את התכונות של ידידות—כמו לדאוג לרווחתו של אדם אחר, לאחל לו טוב וליהנות מחברתו—תכונות אלו משקפות את האופן שבו אדם בעל סגולה מתנהג כלפי עצמו.
אריסטו אומר שזה עשוי להיות הגיוני אם נחשוב על האדם כבעל שני חלקים או היבטים בתוכו. לדוגמה, החלק הרציונלי והמחושב של האדם עשוי להיראות כ"מטפל" בתשוקותיו, ברצונותיו או במעשיו. או שזה עשוי לשקף את הדרך שבה אנו מנסים להכווין את עצמנו להחלטות טובות, בדומה לאופן שבו אנו עשויים להכווין חבר לעבר הטוב. ההרמוניה או הדאגה העצמית הזו יכולה להידמות לצורת הידידות האידיאלית.
הוא גם קושר זאת לרעיון ש-הצורה הגבוהה ביותר של ידידות לעיתים מושווית לאהבה עצמית. בידידות עמוקה ואותנטית, אנו רואים את האדם האחר כ"עצמי נוסף". לפיכך, הקשר שאנו מטפחים עם חבר טוב דומה במידה רבה לקשר שיש לאדם טוב עם עצמו—מאוזן, מטפח ומושרש בשאיפה לטוב.