אתיקה

אריסטו מציין שכל התכונות המשמשות להגדרת חבר טוב (מהפסקה הקודמת) חלות גם על האופן שבו אדם טוב מתייחס לעצמו. במילים אחרות, אדם מוסרי מגלם את התכונות הללו גם ביחס הפנימי לעצמו. הוא גם מדגיש שמידה טובה משמשת כסטנדרט או "מדד" לכל דבר – היא מגדירה מהו הטוב באמת, גם ביחסים עם אחרים וגם ביחס לאדם עצמו. למעשה, אדם שרואה את עצמו כטוב (ונוהג במידה טובה) מפגין את אותן תכונות פנימה לעצמו כפי שהיה מפגין אותן ביחסיו עם חבריו.

חלק זה אומר שאדם בעל סגולה או "טוב" הוא אדם שמצוי בהרמוניה פנימית. הדעות, הרצונות וההחלטות שלו מתיישבים זה עם זה—הוא שואף אל מה שבאמת טוב ומאמין שזהו הטוב האמיתי. הוא פועל מתוך רצון זה לא בגלל תגמולים חיצוניים, אלא מתוך מחויבות פנימית עמוקה להיגיון או לשכל שלו. אריסטו רואה את המרכיב הרציונלי הזה, או את ההיבט השכלי, כמהות האמיתית של האדם—הגרעין של מי שהוא באמת. לכן, כאשר אדם טוב בוחר לפעול, הדבר משקף את ההרמוניה עם טבעו הרציונלי ואת מחויבותו לצמיחה האישית ולשיפורו המוסרי.

אריסטו מתמקד ביחס הבסיסי של האדם המוסרי לעצמו ובהבנת זהותו הפנימית. הנה מה שהוא אומר:

האדם המוסרי מעריך את חייו ואת קיומו, במיוחד את החלק שבו שמאפשר לו לחשוב ולהפעיל את השכל (המרכיב האינטלקטואלי). עבור אריסטו, החלק הזה, שמייצג את היכולת לחשוב ולהפעיל היגיון, הוא מה שמגדיר את מהותו האמיתית של האדם—זהו הלב של זהותו.

בנוסף, הוא מציין כי עצם הקיום הוא טוב מעצם טבעו עבור אדם מוסרי. אדם טוב באופן טבעי שואף לרווחתו האישית, דבר שמתיישב עם שאיפתו ללכת בעקבות מה שצודק וטוב באמת. אך אריסטו מוסיף תנאי חשוב: אף אחד לא ירצה לזכות בכל העושר או הכוח שבעולם אם זה ידרוש ממנו להפוך למישהו אחר. הבהירות המוסרית וההתאמה לעצמי האמיתי חשובים יותר מכל רווח חיצוני.

בקצרה, מה שהופך את החיים לשווים עבור האדם המוסרי הוא להיות נאמן למהותו הפנימית, ובעיקר באמצעות יכולתו לחשוב ולהפעיל שיקול דעת. הוא מעדיף לשמור על זהותו שלו מאשר להחליף אותה בכל דבר אחר, אפילו בתמורה ל"כָל העולם". עבור אריסטו, היכולת הזו לחשוב ולהפעיל היגיון היא לא רק חלק מהאדם—היא החלק הכי מהותי, ליבת מהותו האמיתית.

אריסטו אומר שאדם ישר, כזה שהוא מוסרי ומאוזן, מוצא שמחה וסיפוק בחברתו של עצמו. למה? משום שכשהוא מביט לאחור על חייו, הזיכרונות שלו מביאים לו אושר—הוא עשה מעשים טובים, נהג בכבוד ופעל בהתאמה לערכיו. זיכרונות אלו לא מעוררים חרטה או אשמה, אלא מטפחים תחושת גאווה וסיפוק.

בנוסף, השקפתו על העתיד היא אופטימית וחיובית. הוא מצפה לדברים טובים מפני שחייו נבנו על בסיס של מידה טובה. מחשבותיו, שמתמקדות לעיתים קרובות בנושאים משמעותיים ומעמיקים, מספקות לו הנאה אישית וסיפוק אינטלקטואלי. בסיכומו של דבר, האדם הישר מוצא את חייו הפנימיים עשירים ומהנים, מה שהופך את "החיים עם עצמך" לחוויה נעימה ומספקת.

אריסטו אומר שאדם בעל סגולה, אדם שחי בהרמוניה עם ערכיו ובעל נפש מסודרת, חווה חיים רגשיים עקביים. האדם הטוב מרגיש שמחה או צער בהתאם לאותם עקרונות—הוא לא נמשך לכיוונים מנוגדים או משנה את תפיסתו על מה נכון או לא נכון באופן תדיר. העקביות הפנימית הזו מבטיחה שהוא לא מרגיש חרטה על מעשיו, משום שהבחירות שלו מתיישבות עם אופיו המוסרי.

בפשטות: אדם בעל סגולה אינו חווה תנודות רגשיות קיצוניות או מטיל ספק רב בהחלטותיו, משום שהוא חי בתואם עם מה שהוא מאמין שהוא טוב. ההבנה הברורה והיציבה שלו בין נכון ושגוי משאירה מעט מקום לאשמה או חרטה. היציבות הזו מאפשרת לו להתאבל ולשמוח ביושרה, תמיד מתוך עוגן באותם ערכים אתיים.