אתיקה

אריסטו מתחיל חלק זה בטענה שהאופן שבו אנו מגדירים ומנהלים חברויות עם אחרים נובע למעשה מהאופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו. במילים אחרות, ההבנה שלנו של חברות קשורה בקשר הדוק לאופן שבו אנו מתייחסים ומבינים את היחס הפנימי שלנו – כמו מה אנו רוצים לעצמנו, כיצד אנו דואגים לרווחתנו, ומה אנו מעריכים בחיים. הדבר מרמז שהתכונות של אהבה, דאגה ורצון טוב שאנו מפנים לאחרים מבוססות על מה שאנו מתרגלים בתוכנו או שואפים לעצמנו.

בחלק זה, אריסטו חוקר מה משמעות הדבר להיות חבר אמיתי. הוא מזהה שני היבטים מרכזיים:

1. חבר הוא מישהו שרוצה את הטוב האמיתי עבור חברו ופועל למען השגתו. הוא עושה זאת לא מתוך תועלות אישית, אלא מתוך דאגה כנה לאדם האחר. כוונותיו ומעשיו הם בלתי אנוכיים וממוקדים בטובתו של החבר.

2. חבר הוא גם מישהו שרוצה שחברו יֵהיה ויפרח מתוך שאיפה כנה לטובתו של החבר עצמו. זו אותה סוג של אהבה ודאגה שאם חשה באופן טבעי כלפי ילדהּ — היא מעריכה את חייו ורווחתו של הילד פשוט משום שהיא מוקירה אותו, ולא מתוך אינטרס כלשהו. אריסטו מרחיב תפיסה זו גם לחברים, ומדגיש שחברות אמיתית כוללת רצון שחברך יצליח וישגשג.

הוא מציין בעדינות שדאגה כזו יכולה להימשך גם במצבים קשים, כמו כאשר יש חילוקי דעות או מתחים בין חברים. חברים אמיתיים עדיין שומרים על המשאלה היסודית הזו לטובתו של האחר, גם אם הקשר ביניהם נמצא במתח. הרצון העמוק הזה לטובתו של החבר הוא שמבדיל חברות אמיתית.

אריסטו מסביר דרכים שונות בהן אנשים מגדירים חברות על ידי תיאור התנהגויות ורגשות שמשותפים לחברים. אחת הרעיונות היא שחברים הם אלו שמבלים את חייהם יחד ("חיים יחד") או שנהנים מאותם דברים ובעלי תחומי עניין דומים ("בעלי אותם טעמים"). פרספקטיבה נוספת היא שחברים אמיתיים חווים באופן עמוק את רגשותיו של האחר—הם חולקים זה עם זה את השמחות והעצבונות. אריסטו מציין שהקשר הרגשי הזה, במיוחד השיתוף בצער ובשמחות, בולט במיוחד ביחסים שבין אמהות לילדיהן. עבורו, חברות מוגדרת על ידי אחד או יותר מהמאפיינים האלה, כמו חוויות משותפות, הבנה הדדית או קשר רגשי.