ספר 9 / פרק 3

פסקה 2 - גבולות הידידות והטוּב.

הסבר - חלק אחר חלק

חלק 1
הטקסט המקורי:

"אך אם אדם מקבל אחר כאדם טוב, והוא מתגלה כרע ונראה ככזה, האם עדיין צריך לאהוב אותו? ודאי שאין זה אפשרי, שכן לא כל דבר ניתן לאהוב, אלא רק מה שהוא טוב."

אריסטו טוען כאן שאהבה וחברות מבוססות על תפיסה של טוב באדם אחר. אם מישהו סבר שאדם אחר הוא טוב, אבל מאוחר יותר מגלה שהוא לא, זה נעשה בלתי אפשרי – או לפחות לא הגיוני – להמשיך לאהוב אותו. אריסטו מדגיש שאהבה מכוונת בטבעה אל הטוב, משום שהטוב הוא מה שהופך אדם לראוי לאהבה ולחיבה. לאהוב דבר או אדם שהוא באמת רע יהיה מנוגד לעצם מהות האהבה, כמו גם לחוש המוסר ולערכים של האדם עצמו.

חלק 2
הטקסט המקורי:

"מה שהוא רע אינו יכול ואינו צריך להיות נאהב; שכן אין זה תפקידו של אדם לאהוב את הרע, ולא להפוך לדומה למה שהוא רע; וכבר אמרנו שדומה חביב על דומה."

בקטע זה, אריסטו מדגיש כי זה לא תקין ולא הגיוני לאהוב משהו שהוא רע או מזיק. הוא טוען שאין זו חובתו של אף אדם ליצור קשר או לפתח חיבה כלפי מה שמוסרית נחשב שלילי. בנוסף, הוא קושר בין אהבה לדמיון, ומציע כי באופן טבעי אנו מחפשים קשרים עם אנשים המשקפים תכונות שאנו מעריכים או שואפים אליהן בעצמנו. לאהוב משהו רע עשוי לסכן אותנו במשיכה לתכונות שליליות אלו, ומכיוון ש"דומה מושך דומה", הדבר סותר את הבסיס של חברויות מוסריות, המבוססות על טוב משותף וצמיחה הדדית. לאהוב את הרוע, אם כך, מנוגד הן להגיון והן לחובה המוסרית.

חלק 3
הטקסט המקורי:

"האם יש לנתק את החברות מיד? או שדבר זה אינו נכון בכל המקרים, אלא רק כאשר חבריו של אדם מושחתים בדרכם באופן שאין ניתן לתקן?"

אריסטו שואל האם הידידות צריכה להסתיים מיד כשחבר הופך לרע או לא מוסרי. עם זאת, הוא שוקל אם הדבר נכון בכל מקרה, או רק במקרים שבהם הפגמים של החבר כה עמוקים ומושרשים עד שלא ניתן לשנותם או לתקנם ("חסרי תקנה ברשעותם"). למעשה, הוא שואל אם יש תקווה או מקום להתערבות כדי לעזור לחבר להשתקם, או שהידידות חייבת להתפרק כאשר החבר הופך מושחת באופן בלתי הפיך.

חלק 4
הטקסט המקורי:

"אם ניתן לתקן אותם, ראוי יותר להושיט עזרה לאופיים או לרכושם, שכן זהו מעשה נעלה יותר ומאפיין את מהות החברות."

אריסטו מדגיש כאן כי חברות אמיתית כוללת יותר מאשר רק ליהנות מחברת מישהו או להפיק ממנו תועלת; היא כוללת גם אחריות מוסרית לתמוך בו כשהוא נופל. אם חבר מתמודד עם התנהגות רעה או מעשים לא ראויים אך יש בו פוטנציאל להשתפר או "להשתקם," הדבר הנכון לעשות—מה שמתאים למטרה העמוקה של חברות—הוא לעזור לו. זה עשוי לכלול סיוע לתקן את אופיו (תכונותיו המוסריות הפנימיות) או אפילו את נסיבותיו החיצוניות (כמו רווחתו החומרית או החברתית).

באומרו שזה "טוב יותר ואופייני יותר לחברות," אריסטו מצביע על כך שחברות אמיתית אינה עוסקת רק בהנאה משותפת או בנוחות, אלא גם בדאגה לצמיחתו ורווחתו של האדם השני. למעשה, חברות אמיתית משלבת חיבה עם נכונות לעזור זה לזה להשתפר, במיוחד כשהדברים מתערערים.

חלק 5
הטקסט המקורי:

"אך אדם שמנתק ידידות כזו אינו נראה כמי שעושה דבר מוזר; שכן הוא לא היה חבר לאדם מהסוג הזה מלכתחילה; ולכן, כאשר חברו השתנה, ואם הוא אינו יכול להושיע אותו, הוא מוותר עליו."

חלק זה מסביר שזה לא לא הגיוני או מפתיע שמישהו יסיים חברות אם האדם השני השתנה באופן יסודי לשלילה. החברות מלכתחילה התבססה על תפיסה מסוימת של האדם – אמונה שהוא טוב או שיש לו תכונות ראויות להערצה. אם האדם הזה הופך למישהו שונה לחלוטין, במיוחד למישהו מושחת מבחינה מוסרית או מזיק, ואין אפשרות לעזור לו או לכוון אותו בחזרה לדרך טובה יותר, טבעי שהחברות תתפרק. למעשה, הקשר לא היה עם "הגרסה החדשה" של האדם שהפך לרשע, אלא עם מי שהוא היה בעבר. אם אין דרך להצילו, מוצדק לשחרר את החברות.