אתיקה

אריסטו מתייחס לשאלה האם זה מקובל לסיים חברות כאשר האדם השני משתנה וכבר לא מחזיק בתכונות שהיוו את הבסיס לקשר מלכתחילה. הוא טוען שחברויות המבוססות על תועלת (תועלת הדדית) או תענוג (הנאה משותפת) יכולות להסתיים באופן טבעי כאשר התכונות האלה נעלמות. לדוגמה, אם מישהו היה חבר שלך כי הוא הקל על חייך או הפך אותם למהנים יותר, אך כבר אינו עושה זאת, זה הגיוני להרגיש שהקשר כבר אינו נחוץ. סוגי החברויות האלו הם מותנים: הם תלויים בתועלות או בהנאות הס específicas שכל אדם מביא לקשר. כאשר התנאים האלה כבר לא מתקיימים, החברות יכולה להתפרק באופן לוגי מבלי שיתפסו זאת כלא רגיל או שגוי.

אריסטו מדגיש היבט חשוב ביחסי חברות המבוססים על תועלת (תועלת הדדית) או הנאה (הנאה משותפת). מערכות יחסים מסוג זה מתקיימות בגלל תכונות או יתרונות מסוימים שאנו מקבלים מהאדם השני – כמו התועלת שהוא מביא לנו או כמה כיף לנו להיות בחברתו. אם התכונות האלו מתעמעמות או נעלמות (לדוגמה, כשהם כבר לא מועילים לנו או לא מהנים להיות בקרבתם), טבעי שהחברות עשויה להסתיים, כי היא התבססה על אותם עקרונות.

עם זאת, בעיות מתעוררות כאשר אחד הצדדים מעמיד פנים שהחברות בנויה על משהו עמוק יותר – כמו ערכים משותפים או הערכה אמיתית לאופיו של האחר – ובפועל זה עניין של תועלת או הנאה בלבד. חוסר הכנות הזה עלול ליצור אי-הבנות ורגשות פגועים. בעצם, אריסטו אומר שזה חמור בהרבה להעמיד פנים שאוהבים מישהו בגלל מי שהוא (אופיו), כאשר למעשה אכפת לך רק ממה שהוא מציע לך. סוג כזה של הונאה פוגע באמון ובמערכת היחסים עצמה.

אריסטו אומר שרבים מהקונפליקטים או אי ההבנות בחברויות נובעים מכך שאופי החברות אינו כפי שאדם חשב שהיא. אם מישהו מאמין שהוא נאהב או מוערך בשל אופיו—כלומר, בגלל מי שהוא באמת כאדם—אבל מתברר שאדם אחר העריך אותו רק מסיבות שטחיות יותר, כמו התועלת או ההנאה שהעניק, האדם שטעה צריך לקחת אחריות על אי ההבנה הזו. למעשה, הוא הטעה את עצמו בכך שהניח שהחברות עמוקה או משמעותית יותר ממה שהיא באמת הייתה. בקצרה, זהו אזהרה מפני הטעיה עצמית: אל תטעה לחשוב שחברות המבוססת על נוחות או הנאה היא כזו שמבוססת על הערכה הדדית אמיתית של אופי.

אריסטו מדגיש את החומרה של ההונאה ביחסים חבריים. הוא טוען שאם מישהו מעמיד פנים שהוא מעריך אותך בשל אופייך, אבל למעשה מעוניין רק בתועלת או בהנאה שהוא מפיק מהקשר, הונאה כזו היא מזיקה במיוחד. למה? מפני שהונאה זו פוגעת במשהו יקר ערך בהרבה מכסף—היא מערערת את האמון, הקשר והמשמעות המוסרית.

הוא אפילו מציין שלנפגע מהונאה כזאת יש יותר זכות להתלונן מאשר למי שנפגע על ידי כסף מזויף. כסף הוא רק רכוש חומרי, אבל חברויות וקשרים המבוססים על יושרה כביכול נוגעים בכבוד האדם ובמשמעויות רגשיות ואתיות עמוקות יותר. הבגידה באמונה שהחברות מבוססת על אופי משותף (מידות טובות) ולא על מניעים אנוכיים פוגעת בלב המשמעות של חיבור אמיתי.

בסיכומו של דבר, אריסטו מדגיש שהנזק הנגרם מהעמדת פנים של טוב לב בקשר הוא עוול מוסרי עמוק, כזה שמקלקל דבר מהותי בהרבה מרכוש חומרי. הוא מערער את הקשרים הבסיסיים המחברים בין אנשים כחברים.