ספר 9 / פרק 2
פסקה 2 - המורכבות שבהחלטה על פעולות צודקות ועקרון הגומלין
הסבר - חלק אחר חלק
"כל השאלות מסוג זה קשות, נכון? קשה להחליט בהן באופן מדויק, משום שהן משתנות באופנים רבים - הן מבחינת גודל השירות והן מבחינת ערכו או נחיצותו."
אריסטו מדגיש את המורכבות שבהחלטה על חובות מוסריות במצבים מסוימים. שאלות אלו הן קשות משום שהן משתנות מאוד בהתאם לפרטים הספציפיים, כמו החשיבות של הטובה או המעשה (גודלו של השירות) ועד כמה הוא מוסרי, ראוי להערצה או דחוף (האצילות או הצורך שבו). במילים אחרות, לא כל מצב מאפשר חוקים ברורים שמתאימים לכולם – זה תלוי בהקשר ובנסיבות המיוחדות של המקרה.
"אך ברור שאין זה נכון לתת עדיפות לאותו אדם בכל הדברים; ועל פי רוב עלינו להחזיר טובות שקיבלנו במקום להתחייב לטובות חדשות, כפי שעלינו להחזיר הלוואה לנושה שלנו ולא להלוות כסף לחבר."
אריסטו אומר שזה ברור שאין להתמקד תמיד באותו אדם בכל מצב. במקום זאת, עלינו, באופן כללי, להתרכז בהחזרת טובות או מחויבויות, בדומה לאופן שבו אנו נותנים עדיפות להחזרת חוב כספי למי שהלווה לנו כסף, על פני להלוות כסף לחבר. הרעיון הוא שהשלמת מחויבויות קיימות בדרך כלל קודמת ליצירת מחויבויות חדשות, גם אם המחויבות החדשה נוגעת למישהו קרוב אלינו.
"אבל ייתכן שגם זה לא תמיד נכון; למשל, האם אדם שנפדה מידי שודדים צריך לפדות בחזרה את מי שפדה אותו, יהיה אשר יהיה (או לשלם לו אם לא נשבה בעצמו, אך דורש תשלום), או שמא עליו לפדות את אביו? נראה שעליו לפדות את אביו קודם אפילו לעצמו."
אריסטו מתמודד עם המורכבות של חובות מוסריות וכיצד יש להעמידן בסדר עדיפויות בחיים האמיתיים, שבהם המצבים מגוונים וכללים מוחלטים אינם תמיד חלים. כאן הוא מציג דוגמה ספציפית כדי להמחיש את הנקודה: דמיינו אדם שניצל מהיותו בן ערובה על ידי מישהו שפדה אותו. כעת, על האדם להחליט בין החזרת טובה על ידי פדיונו (או מתן פיצוי) של המושיע במידה והוא נשבה או זקוק לתשלום, לבין שימוש במשאביו כדי לפדות את אביו אם גם אביו נמצא בסכנה.
אריסטו מציע שבמקרה זה, החובה של האדם כלפי אביו צריכה לקבל עדיפות—even על פני עצמו. הדבר עולה בקנה אחד עם ערכי התרבות היוונית העתיקה, שבהם כיבוד הורים (ובעיקר אבות) נחשב לחובה מוסרית בסיסית. האב מייצג לא רק קשר משפחתי קרוב, אלא גם דמות קריטית הראויה לנאמנות ולקרבן.
בקיצור, אריסטו אומר שבעוד שהחזרת טובה למי שסייע לך היא חשובה, ישנם מצבים שבהם חובות חזקות יותר—כמו החובה כלפי המשפחה—גוברות. הדבר מדגיש את האופי המורכב של קבלת החלטות אתיות, שבהן החזרת חוב אינה בהכרח הטוב העליון.
"כפי שאמרנו, באופן כללי יש לשלם את החוב, אך אם המתנה היא יוצאת דופן באצילותה או חיונית במיוחד, יש להתחשב בכך."
אריסטו אומר שבאופן כללי יש להחזיר חובות או להשיב טובה שקיבלנו מאחרים. עם זאת, לעיתים יש נסיבות שעשויות לגבור על חובה זו. לדוגמה, אם הטובה או המתנה הן בעלות ערך מכובד באופן יוצא דופן (אצילות יתרה) או נחוצות מאוד באופן דחוף (נחיצות רבה), ערכים אלו עשויים לקבל עדיפות על פני החזרת החוב באופן נוקשה. בעצם, המוסר אינו תמיד מערכת נוקשה; לפעמים גורמים מצביים—כמו אצילות או נחיצות—מחייבים גמישות באופן בו אנו פועלים.
"לפעמים זה אפילו אינו צודק להחזיר תמורה שוות ערך למה שקיבלנו, כאשר אדם אחד עושה טובה למי שהוא יודע שהוא טוב, בעוד שהאחר מחזיר טובה למי שהוא מאמין שהוא רע."
אריסטו אומר שהגינות בהחזרת טובות אינה תמיד קשורה לשוויון פשוט או להחזר קשיח. ההקשר ואופיים של האנשים המעורבים חשובים. לדוגמה, אם מישהו עשה לך טובה מתוך אמונה שאתה אדם טוב, אין זה בהכרח הוגן להחזיר את אותה סוג של טובה לאדם שאתה רואה בו בלתי מוסרי או לא ראוי. משמעות הדבר היא שאיכותו של המקבל—אם הוא אדם טוב או רע—משפיעה על קביעת האם החזרת הטובה היא באמת צודקת או מתאימה. זה לא רק עניין של השבת טובה, אלא גם של הערכה למי מגיעה ההשבה הזו.
"למעשה, לפעמים יש להימנע מלהלוות בחזרה למי שהלווה לך; שכן אדם אחד הלווה מתוך ידיעה שהוא מלווה לאדם טוב ומצפה לקבל את כספו חזרה, בעוד שהאדם השני אינו מצפה לקבל את כספו מאדם הנחשב לרע."
אריסטו אומר שהדדיות אינה תמיד פשוטה או מחויבת – זה תלוי בהקשר. לדוגמה, אם מישהו הלווה כסף לאדם אמין ובעל כבוד, זה הגיוני שהוא יצפה להחזר ההלוואה. אבל אם מישהו שנחשב ללא אמין או בלתי מוסרי הלווה לך כסף, הציפייה להחזיר את ההלוואה אולי לא תהיה בעלת אותו משקל, מאחר שהסיכונים והכוונות שבמעשה ההלוואה היו שונים. בעצם, החובה המוסרית להחזיר טובה יכולה להיות מושפעת מאופיים ומהכוונות של האנשים המעורבים.
"לכן, אם העובדות באמת כך, הדרישה אינה הוגנת; ואם הן לא כך, אבל אנשים חושבים שכן, אזי לא ייחשב מוזר מצידם לסרב."
אריסטו אומר כאן שההוגנות בהחזרת חוב או בקיום חובה תלויה בנסיבות היסודיות. אם עובדות המצב מבהירות שהחזרה או פעולה מסוימת הן באמת בלתי הוגנות—למשל, אם השירות המקורי ניתן בתום לב למישהו אמין, אך כעת הדרישה להחזר מגיעה מאדם שאינו מתאים או שאינו ראוי—אז קיום הדרישה הזו לא יהיה צודק.
יתרה מכך, גם אם העובדות עצמן אינן תואמות לחלוטין את התפיסה הזו, אך אנשים מאמינים שהן נכונות (ושהדרישה נראית בלתי הוגנת בהתאם להבנתם), אחרים לא ימצאו זאת מוזר או בלתי הגיוני שאדם מסרב להחזיר או לקיים חובה במצב כזה. בעצם, תפיסת ההוגנות יכולה לעיתים להחזיק משקל לא פחות משמעותי מהנסיבות האמיתיות בעיצוב מה שנחשב להתנהגות מקובלת או מוסרית.
"כפי שציינו לעיתים קרובות, שיחות על רגשות ומעשים הן מדויקות בדיוק באותה מידה כמו הנושא שבו הן עוסקות."
אריסטו מדגיש כאן שכאשר אנחנו מדברים על החלטות, רגשות ופעולות, הבהירות והדיוק של החשיבה שלנו תמיד יהיו תלויים באופי הנושא שבו אנו עוסקים. החלטות אנושיות, במיוחד כשמדובר בדילמות אתיות או במערכות יחסים אישיות, אינן דומות לבעיות מתמטיות עם תשובות קבועות. הן מורכבות, מסובכות ותלויות בהקשר הספציפי של כל מצב. במילים אחרות, ה"דיוק" או היכולת לקבוע דברים בוודאות בדיונים כאלו מוגבלת בהתאם למורכבות של נסיבות החיים האמיתיות. החיים אינם שחור-לבן, וגם השיפוטים שלנו לגביהם אינם כאלה.