ספר 9 / פרק 12
פסקה 1 - החשיבות של לחיות יחד בחברות
הסבר - חלק אחר חלק
"האם לא נובע מכך, שכפי שעבור אוהבים מראה האהוב הוא הדבר שהם הכי אוהבים, וכי הם מעדיפים חוש זה על פני שאר החושים משום שעליו מבוססת האהבה גם בקיומה וגם במקורה, כך גם עבור חברים הדבר הכי רצוי הוא לחיות ביחד?"
אריסטו משווה בין החוויה של אהבה רומנטית לבין חברות עמוקה. כפי שאוהבים מעריכים את הזכות לראות את יקיריהם יותר מכל דבר אחר—מפני שהראייה קשורה באופן עמוק לתחושת הקשר ולמקור אהבתם—גם חברים מעריכים את היותם יחד בנוכחות הדדית. עבור אריסטו, מהות החברות טמונה בחוויות המשותפות ובנוכחות ההדדית. לחיות יחד, במובן זה, לא בהכרח אומר לחלוק בית, אלא לשתף חיים, להיות מעורבים זה בחיי זה ולהשתתף בקיום היומיומי זה של זה. זה מה שהופך את החברות למשמעותית ומספקת כל כך—היא משגשגת בתוך השותפות ובחוויות המשותפות של פשוט להיות יחד.
"שִׁיוּת היא שותפות, וכפי שאדם מתייחס לעצמו, כך הוא מתייחס לחברו. כעת, בתפיסה העצמית שלו, המודעות לקיומו היא דבר רצוי, ולכן גם המודעות לקיומו של החבר רצויה. הפעילות של מודעות זו מתבטאת כאשר הם חיים יחד, ולכן טבעי שהם ישאפו לכך."
אריסטו מסביר כאן שחברות אינה סתם חיבור אקראי, אלא שותפות—מערכת יחסים עמוקה והדדית. הוא מצביע על דמיון בין האופן שבו אדם מתייחס לעצמו לבין האופן שבו הוא מתייחס לחבר אמיתי. כשם שאנו שואפים באופן טבעי להיות מודעים לקיומנו (לתחושת החיים ולחיים עם מטרה), כך אנו שואפים להיות מודעים גם לקיומם של חברינו.
לפי אריסטו, חברות משגשגת ומגיעה למלוא מיצויה כאשר חברים מבלים זמן יחד—כאשר הם "חיים יחד" במובן משמעותי. אין מדובר רק בקרבה פיזית, אלא בשיתוף חוויות, מחשבות ופעילויות, שיוצרים ומזינים את המודעות המשותפת הזו. טבעי שחברים ישאפו לאחדות חיים, שכן היא ממלאת צורך אנושי עמוק להתחבר ולשתף בקיום.
"ולכן, מה שמהווה את משמעות הקיום עבור כל אדם או קבוצה, הדבר שבעבורו הם מעריכים את החיים, בכך הם מבקשים לעסוק יחד עם חבריהם. ישנם אנשים ששותים יחד, אחרים משחקים בקוביות, יש מי שמתאמנים יחד בספורט או יוצאים לציד, ואחרים עוסקים בלימוד הפילוסופיה. כל אחד מקדיש את ימיו לעיסוקים שאותם הוא אוהב במיוחד בחייו. מכיוון שהם רוצים לחיות בחברת חבריהם, הם עוסקים ומשתתפים באותם דברים שמעניקים להם תחושה של חוויה משותפת."
אריסטו מציין שאנשים לרוב רוצים לבלות זמן עם חבריהם בעשייה של הדברים שהם מעריכים ביותר בחייהם. מה שאדם מוצא משמעותי או מהנה—בין אם זה לשתות יחד, לשחק משחקים, להתעמל, לצוד, או לעסוק בפעילויות אינטלקטואליות כמו לימוד פילוסופיה—הוא נוטה לעשות את הדברים האלה עם חברים כי זה מעניק תחושה של חיבור, שייכות ומטרה משותפת. המעורבות המשותפת הזו יוצרת תחושה אמיתית של "לחיות יחד", מה שמחזק את קשרי החברות. למעשה, חברים מצטרפים ומשתפים במה שהם אוהבים, כי חברות פורחת מתוך ליווי שמשתלב באינטרסים ובחוויות משותפות.
"לפיכך, חברותם של אנשים רעים מתגלה כדבר רע (כי בשל חוסר היציבות שלהם הם מתאחדים למטרות רעות, ובנוסף לכך הם נעשים גרועים יותר בכך שהם דומים זה לזה), בעוד שחברותם של אנשים טובים היא דבר טוב, שכן היא מתחזקת בזכות הליווי והקרבה ביניהם; ואף סבורים שהם נעשים טובים יותר דרך מעשיהם ומשום שהם משפרים זה את זה; שכן הם מקבלים זה מזה את תכונות האופי שהם מעריכים ואוהבים – ומכאן האמרה "מעשים אציליים נובעים מאנשים אציליים"."
אריסטו מדגיש את ההבדל המשמעותי בין החברויות של "אנשים רעים" לבין אלו של "אנשים טובים". הוא טוען כי חברויות של "אנשים רעים" לעיתים קרובות מובילות לתוצאות שליליות בשל חוסר היציבות באופיים. אנשים אלו נוטים להתחבר על בסיס פעילויות לא מוסריות או מזיקות, ובמהלך הזמן הם מחזקים זה אצל זה את הפגמים שלהם, מה שהופך אותם לאנשים גרועים יותר. במילים אחרות, חברויות כאלו מסיטות את שני האנשים להתנהגות רעה יותר.
לעומת זאת, החברויות של "אנשים טובים" הן מוסריות ומועילות. קשריהם מבוססים על ערכים משותפים ותכונות חיוביות, שמחזקים את טוב לבם. בנוסף, דרך האינטראקציות והפעילויות המשותפות שלהם, חברים טובים מסייעים זה לזה לצמוח במידות הטובות ולהפוך לאנשים טובים יותר. הם משמשים כמעין מראות, שמשקפות ומעודדות את התכונות שהם מעריכים אחד אצל השני. שיפור הדדי זה הוא הסיבה לכך שאריסטו קושר את החברויות הללו לאמרה, "מעשים נאצלים מאנשים נאצלים," ומדגיש שחברים טובים מעוררים את הטוב הטמון זה בזה ומוציאים את המיטב מתוכם.
"ובכן, בכך סיימנו לעסוק בידידות; משימתנו הבאה היא לדון בתענוג."
אריסטו מסיים את דיונו על ידידות בהערה אחרונה זו, שמסמנת את המעבר לנושא הבא: העונג. בעצם, הוא מסכם בכך שהוא מדגיש שוב את התפקיד הקריטי של פעילויות משותפות ושיפור הדדי בידידויות אמיתיות, במיוחד בין אנשים בעלי מעלות. מההתבוננות הזו על איך מערכות יחסים מעשירות את החיים והאופי, אריסטו מתכונן לעבור לבחון מרכיב מרכזי נוסף בחוויה האנושית: מהו עונג, כיצד הוא פועל, ומה מקומו בחיים טובים.