אתיקה

אריסטו מדגיש את התפקיד המרכזי שהנאה וכאב ממלאים בעיצוב ההתנהגות והאופי של האדם. הוא מציין ששני הכוחות הללו – מה שאנו נהנים ממנו ומה שאנו דוחים – קשורים באופן עמוק לטבענו כבני אדם. זו הסיבה שהם כלים רבי עוצמה בחינוך, במיוחד עבור הצעירים: אנו מכוונים אותם לעבר הרגלים טובים על ידי עידודם לחוש הנאה מהדברים "הנכונים" ולחוש סלידה מהדברים "השגויים". לפי אריסטו, ההלימה בין התגובות הרגשיות שלנו (הנאה וכאב) לבין מה שמוסרי ונכון או לא נכון היא בסיסית לפיתוח מידות טובות, שהן היסוד לאופי טוב.

אריסטו אומר שהנאה וכאב הם כוחות יסודיים בחיי האדם שמשפיעים על החלטותינו והתנהגותנו, ומעצבים גם את אופיינו וגם את השאיפה שלנו לאושר. כוחות אלו הם כל כך חזקים ואוניברסליים שהם משפיעים עלינו לאורך כל חיינו. מכיוון שיש להם תפקיד מרכזי באופן שבו אנשים פועלים, שואפים למידות טובות ומבקשים חיים מספקים, אריסטו סבור שזה הכרחי לבחון ולדון בהם, במיוחד בגלל שיש הרבה דעות סותרות על מהי הנאה באמת וכיצד יש להבין אותה.

אריסטו מציין שאנשים מחזיקים בדעות שונות מאוד על עונג. יש הטוענים שעונג הוא הטוב העליון—והמטרה שאליה יש לשאוף בחיים. אחרים נוקטים בגישה הפוכה לחלוטין, וטוענים שעונג הוא דבר רע באופן מוחלט. ייתכן שמבקרי העונג באמת מאמינים שעונג מזיק, או שהם מקדמים את הדעה הזו מתוך אסטרטגיה: הם טוענים שהתייחסות לעונג כדבר רע גם אם הוא לא רע באופן מוחלט תעודד אנשים לשלוט בתשוקותיהם ולהימנע מלהיות עבדים ליצריהם. ההיגיון מאחורי גישה זו הוא שרוב האנשים נמשכים באופן טבעי לעונג ונוטים להפריז בו, ולכן על ידי דחייה חזקה של העונג, מקווים להוביל אנשים לכיוון של מתינות—או "מצב אמצעי"—שבו מתממשים איזון ושליטה עצמית.

אריסטו מצביע על פגם מרכזי באופן שבו אנשים מסוימים טוענים בנוגע לעונג. הוא מציע שטיעונים על רגשות ופעולות (כמו עונג) הם פחות מהימנים בהשוואה לעובדות. כאשר הטיעונים הללו סותרים את המציאות של איך אנשים באמת תופסים או חווים עונג, הם מאבדים מהאמינות שלהם וגורמים לאמת להיראות פחות אמינה. לדוגמה, אם מישהו טוען שעונג הוא רע אך מאוחר יותר נתפס מחפש אותו בעצמו, הסתירה הזו גורמת לעונג להיראות כמשהו שאולי שווה לחפש אותו. הבעיה, על פי אריסטו, היא שרוב האנשים אינם מיומנים בזיהוי הבדלים עדינים בנושאים מורכבים אלו, ולכן הם נוטים לפשט יתר על המידה או לפרש באופן שגוי מצבים כאלה.

אריסטו מדגיש את החשיבות של טיעונים ורעיונות שמתאימים למציאות, או לעובדות. הוא אומר שטיעונים שהם נכונים—כלומר משקפים באופן מדויק את המציאות—לא רק שמועילים להרחבת הידע או להבנת מושגים מופשטים, אלא גם שימושיים מאוד עבור החיים המעשיים. כאשר טיעונים מתואמים עם מה שאנשים יכולים להבחין בו ולחוות, הם נוטים יותר להיות אמינים ומקובלים. הדבר מניע אנשים לחיות בהתאם לטיעונים הללו, כי הם רואים את אמיתותם משתקפת בעולם שסביבם.

בעצם, אריסטו מדגיש את הכוח של האמת לחבר בין ידע לפעולה. אם אנשים מאמינים שטיעון מבוסס על המציאות, יש סיכוי גבוה יותר שהם יטמיעו אותו באורח חייהם.

אריסטו מסיים חלק זה בציון מעבר לשלב הבא: בחינת הדעות השונות שיש לאנשים על עונג. למעשה, הוא מציע שלאחר שהסביר מדוע העונג קשור באופן עמוק לטבע האנושי והשפעתו על מעלה, אושר והתנהגות מוסרית, הצעד ההגיוני הבא הוא לנתח את הפרספקטיבות השונות על מהו באמת עונג ותפקידו בחיים. מעבר זה יוצר בסיס לחקירת הטיעונים החיוביים והשליליים על עונג, ולתיאור הקשר שלו לחיים מוסריים ומלאים.