ספר 9 / פרק 11
פסקה 2 - השפעתם של חברים בעיתות מצוקה
הסבר - חלק אחר חלק
"אבל נוכחותם נראית ככוללת תערובת של גורמים שונים."
חלק זה מדגיש שכאשר חברים נמצאים סביבנו בתקופות קשות, מעורבים בכך מגוון דינמיקות רגשיות. הוא מציין שנוכחותם אינה מתבטאת ברגש או השפעה אחת ברורה; אלא משלבת בין אלמנטים שונים, כמו נחמה, תמיכה, ולעיתים גם אתגרים. חברות ברגעים כאלה היא רב-שכבתית ומורכבת, ומביאה איתה גם הקלה וגם אחריות.
"עצם הראייה של חברים היא נעימה, במיוחד כאשר אדם נמצא במצוקה, והיא משמשת הגנה מפני עצב (כיוון שחבר נוטה לנחם אותנו גם בנוכחותו וגם בדבריו, אם הוא רגיש ומתחשב, מאחר שהוא מכיר את אופיינו ויודע מה משמח אותנו או מכאיב לנו)."
לראות חבר, במיוחד בזמנים קשים, יש לזה אפקט מנחם בצורה ייחודית. עצם הנוכחות שלהם יכולה להרים את הרוח שלנו, ואם הם מתחשבים ומבינים, המילים שהם מציעים עשויות להרגיע אותנו אף יותר. חבר טוב מכיר אותנו באמת—מה משמח אותנו, מה מטריד אותנו—והידע האישי הזה מאפשר לו להעניק את סוג התמיכה שאנחנו זקוקים לה באמת ברגעים של קושי.
"אך לראות אותו כואב בשל צרותינו הוא דבר מכאיב; שכן כל אחד נמנע מלהיות סיבה לכאב עבור חבריו."
אריסטו מסביר כאן תגובה אנושית טבעית: כאשר מישהו שחשוב לנו סובל יחד איתנו בגלל הקשיים שלנו, זה יכול ליצור חוויה רגשית מעורבת. מצד אחד, התמיכה שלהם מנחמת אותנו, אך מצד שני, זה יכול להיות כואב להכיר בכך שהסבל שלנו גורם להם צער. אנשים נוטים באופן אינסטינקטיבי להימנע מלהיות מקור הכאב עבור חבריהם, מכיוון שזה סותר את טבעה הבסיסי של החברות, שהיא מושתתת על רצון טוב ואושר הדדי.
"בשל כך, אנשים בעלי אופי חזק נזהרים מלהעציב את חבריהם יחד איתם, ואם אינם חסרי רגישות לחלוטין לכאב, אדם כזה אינו יכול לשאת את הכאב שנגרם לחבריו. באופן כללי, הוא נמנע מלצרף אחרים לעצב שלו, מכיוון שהוא עצמו אינו נוטה להתאבל."
אריסטו אומר כאן שאנשים בעלי אופי חזק או "גברי", כפי שהוא מכנה זאת, מנסים להימנע מלהכביד על חבריהם על ידי שיתוף מוגזם בצעריהם או במצוקותיהם. הם זהירים בכך, מכיוון שהם אינם יכולים לשאת את המחשבה שחבריהם יסבלו כאב רגשי עבורם. אנשים כאלה מעדיפים לשאת את קשייהם באופן פרטי מאשר לשתף אותם בדרך שתגרום לאחרים לעצב. זה לא בגלל שהם אדישים לכאבם שלהם, אלא משום שהם מעריכים את טובת חבריהם ולא רוצים להעמיס עליהם. למעשה, סלידתם מעצב גורמת להם לפחות לרצות לחלוק את חוויית הצער עם אחרים.
"אך נשים וגברים בעלי נטייה נשית נהנים ממי שמזדהים עם צערם, ואוהבים אותם כחברים וכשותפים לאבלם."
אריסטו מבצע כאן התבוננות בהתנהגות האנושית, שמשקפת את הגישות התרבותיות והחברתיות של זמנו. הוא מציין שיש אנשים שנוטים להעדיף ליווי וחמלה משותפת ברגעי צער; באופן ספציפי, הוא מייחס תכונה זו ל"נשים וגברים נשיים." ניסוח זה משקף את הנורמות המגדריות של תקופתו, שבהן ביטוי רגשי ורצון לתמיכה רגשית נקשרו לעיתים קרובות עם נשיות או טבע "רך" יותר.
הנקודה המרכזית היא שיש אנשים שמוצאים נחמה וחיבור בשיתוף בצערם ובנוכחותם של אחרים שמזדהים עם כאבם. הם מעריכים את חבריהם שיכולים להתאים את עצמם רגשית אליהם בזמנים קשים, וכך לחזק את הקשר דרך פגיעות משותפת.
חשוב להדגיש שזו נקודת מבט שנובעת מההקשר של אריסטו, שבו תפיסות של תפקידים מגדריים והתנהגות רגשית היו שונות מאוד מאיך שאנו עשויים לחשוב עליהן היום. השאלה אם אדם מוצא נחמה בבדידות בזמן צער או בנוכחותם של שותפים אמפתיים היא בסופו של דבר העדפה אישית עמוקה, שאינה קשורה בהכרח למגדר או לסוג אופי מסוים.
"אך בכל דבר יש לחקות בבירור את סוג האדם הטוב יותר."
אריסטו מסיים את הקטע זה בהצעה שכאשר אנו מתמודדים עם אתגרי החיים—ובמיוחד בנוגע לאופן שבו אנו מתנהלים עם צער וחברות—עלינו לחתור ללכת בעקבות הדוגמה שמציבים האנשים ה"נעלים" או "הטובים" יותר. אנשים "טובים" אלו מגלמים מידות כמו כוח, שליטה עצמית והתחשבות באחרים. במקום לשקוע באבל מופרז או לגרור אחרים לתוך העצבות שלהם, הם שומרים על איזון, תוך שאיפה לא להעמיס על חבריהם שלא לצורך את הכאב הפרטי שלהם.
שורה זו מחזקת את הנושא הרחב יותר ב"אתיקה הניקומאכית" של אריסטו, לפיו התנהגות מוסרית צריכה לשמש לנו כמצפן. במקרה זה, הוא נדמה כאומר שחשוב להיות מודעים לאופן שבו אנו ניגשים למערכות יחסים בזמני קושי, ולשאוף לפעול בדרכים שמכבדות הן את כבודנו העצמי והן את טובת חברינו. גישה זו מתיישבת עם הרעיון הרחב יותר שלו לפתח חיים מוסריים ומסודרים.