אתיקה

אריסטו שואל האם צריך להיות גבול למספר החברים האמיתיים והטובים שאדם יכול לקיים, בדומה לגבולות הקיימים בגודל של עיר. בדיוק כפי שעיר לא יכולה לתפקד כראוי אם היא קטנה מדי או גדולה מדי, כך גם חברויות שמתבססות על טוב לב זקוקות לאיזון – הן משגשגות בתוך גבולות מסוימים, ולא כשהן ללא גבול. זה לא עניין של כמות, אלא של מציאת מספר שיאפשר לחברויות הללו להיות משמעותיות וברות קיימא.

בחלק זה נעשה שימוש באנלוגיה של עיר כדי לבחון את רעיון הגבולות ביחסים, ובפרט בשאלה כמה חברויות משמעותיות באמת אפשר לקיים. אריסטו מציין שעיר, כדי לתפקד כעיר, לא יכולה להיות מורכבת מעשרה אנשים בלבד—זה מספר קטן מדי. באותו אופן, היא לא יכולה לכלול מספר עצום כמו מאה אלף איש, כיוון שאז תאבד את תחושת הקהילה והיחד שמגדירים עיר. "המספר המתאים" של אזרחים נמצא איפשהו בין שני הקצוות הללו.

הוא מיישם את ההיגיון הזה גם לחברויות, וטוען שאין מספר אחד וקבוע של חברים שמתאים לכולם, אך ישנם גבולות מעשיים. מעט מדי חברים עשויים לא להציע את הקשרים העשירים והמספקים שאנו זקוקים להם לחיים טובים. מצד שני, יותר מדי חברים יכולים לדלל את הקרבה והאיכות של הקשרים, ולהקשות על שמירת אינטימיות אמיתית או דאגה הדדית. לכן, מספר החברים האידיאלי נמצא בין שני הקצוות—כזה שמאפשר קשרים משמעותיים מבלי להעמיס על עצמנו.

חלק זה מדגיש רעיון חשוב: יש גבול מעשי למספר החברויות המשמעותיות שאדם יכול לקיים, במיוחד כשמדובר בחברויות עמוקות ומבוססות על מעלה. אריסטו מדגיש שחברות אמיתית כוללת בילוי זמן יחד ושיתוף החיים באופן משמעותי. מכיוון שזמננו ואנרגייתנו מוגבלים, ברור שאיננו יכולים לשמור על רמת קרבה כזו עם מספר גדול של אנשים. לנסות "לחלוק את עצמך" בין יותר מדי אנשים יפגע באינטימיות ובעומק שחברות אמת דורשת.

אריסטו אומר שכדי שקבוצה של חברים תוכל ליהנות מחברות עמוקה ומשמעותית, על כולם לחלוק קשר הדדי - לא רק עם האדם המרכזי (אתה), אלא גם זה עם זה. למעשה, קבוצה של חברים קרובים זקוקה לחיבור משותף כקבוצה, ולא רק לקשרים נפרדים עם אדם אחד. עם זאת, יצירה ושמירה על חברות הדדית כזו בתוך קבוצה היא משימה מאתגרת מאוד, במיוחד כשהקבוצה גדלה. ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך קשה יותר לכולם לשמר את רמת הקשר הקרוב וההבנה המשותפת.

אריסטו מציין את המגבלות הרגשיות של מערכות יחסים בין בני אדם. הוא טוען כי קשה לחלוק באמת ובכנות גם שמחה וגם צער עם מספר גדול של אנשים. לדוגמה, אם חבר אחד חוגג אירוע משמח בעוד שחבר אחר עובר תקופה קשה, זה יכול להיות מאתגר מאוד—ואולי אפילו בלתי אפשרי—להיות באמת נוכח עבור שניהם באותו הזמן. הקונפליקט הרגשי הזה מדגיש מדוע חברויות משמעותיות וקרובות עדיפות כאשר הן מצומצמות למספר קטן של אנשים: הדבר מאפשר קשר רגשי אמיתי וממוקד, מה שאינו אפשרי עם יותר מדי אנשים.

אריסטו אומר שאין לשאוף שיהיו לנו מספר בלתי מוגבל של חברים, אלא רק מספיק חברים כדי לחלוק באמת את החיים יחד. חברויות עמוקות ומשמעותיות דורשות זמן, מאמץ וחיבור רגשי, ופשוט בלתי אפשרי לשמר קשרים עמוקים כאלה עם יותר מדי אנשים. ידידות אמיתית היא עניין של איכות, ולא כמות. על ידי התמקדות בקבוצה קטנה ומשמעותית יותר, נוכל לטפח בצורה אמיתית את הקשרים ולחיות לצד חברינו באופן שחברויות גדולות דורשות.

אריסטו מדגיש פה נקודה חשובה בנוגע לעומק של יחסים. הוא טוען שאהבה, בצורתה האמיתית והאינטנסיבית ביותר, היא כמו גרסה מוגברת של חברות. היא כל כך עמוקה וסוחפת, שפשוט בלתי אפשרי להרגיש חיבור ברמה הזו עם מספר רב של אנשים. כמו ב"חברות גדולה", קשר עמוק כזה דורש הרבה אנרגיה רגשית, אמון וזמן – שהם מטבעם מגבילים את מספר האנשים שאפשר לחלוק איתם קשר כזה. בעצם, אהבה אמיתית או חברות עמוקה דורשות מיקוד ובלעדיות, כי מדובר באיכות, לא בכמות.

אריסטו מציין כי במציאות, חברויות עמוקות ובעלות משמעות – כאלה המבוססות על ערכים משותפים, סגולה וחיבור אמיתי – הן נדירות. כאשר אנחנו חושבים על דוגמאות "קלאסיות" או "מפורסמות" לקשרים קרובים כאלה, הן לרוב מתקיימות בין שני אנשים בלבד ולא בתוך קבוצה רחבה. הדבר מדגיש את היכולת המוגבלת שיש לנו כבני אדם ליצור ולשמר מערכות יחסים באמת עמוקות עם אנשים רבים בו-זמנית.

אריסטו מציין שאדם שמנסה להיות חבר קרוב ואינטימי עם מספר רב של אנשים, עשוי להתקבל כמי שאינו באמת חבר אמיתי לאף אחד. זאת משום שחברות אמיתית ועמוקה דורשת זמן, מאמץ וחיבור רגשי, שקשה ליישם בצורה משמעותית עם אנשים רבים בו-זמנית. במקום זאת, אנשים אלה נתפסים כבעלי אינטראקציות שטחיות או חיצוניות יותר, הדומות ליחסים מנומסים ופורמליים שאנחנו עשויים לקיים עם מכרים או חברים בקהילה (מה שאריסטו מכנה "שותפים לאזרחות"). אריסטו מציע שהמאמץ המוגזם לרצות או להתחבר בצורה רחבה עם אחרים יכול להיראות כבלתי כנה או כניסיון יתר לרצות, ולכן אנשים כאלה עשויים לקבל תווית של "חנפנים"—מונח שמתאר התנהגות כנועה מדי או ניסיון יתר לשאת חן בעיני כולם.

בחלק זה, אריסטו מבהיר את ההבחנה בין סוגים שונים של מערכות יחסים. הוא מכיר בכך שאפשר לקיים קשרים ידידותיים ומכובדים עם הרבה אנשים בצורה כללית, כמו האופן שבו אנו מתנהגים עם חברי קהילה או חברה. ניתן להיות אדיבים, נעימים והוגנים כלפי מכרים או אזרחים אחרים מבלי להחניף יתר על המידה או להיות לא כנים. קשרים כאלה יכולים לכלול רצון טוב והגינות, אך אינם מחייבים קשרים אישיים עמוקים.

עם זאת, הוא מדגיש שידידויות אמתיות—אלו המבוססות על סגולה משותפת והערכה כנה לאופיו של האדם—הן נדירות ויכולות להתקיים רק עם מעט אנשים. ידידויות סגולה כאלה דורשות קשרים משמעותיים ואינטימיים ומחויבות הדדית להתפתחות המוסרית ולרווחתו של האחר. לנוכח ההשקעה הרגשית והזמן הנדרשים לקשרים העמוקים הללו, פשוט בלתי אפשרי ליצור קשרים כאלו עם אנשים רבים. לכן, אריסטו מציע שלא נשאף למספר רב של ידידים סגולתיים, אלא נרגיש בני מזל אם נמצא אפילו קומץ מהם.