ספר 9 / פרק 1
פסקה 4 - הדדיות הוגנת בחילופי מתנות
הסבר - חלק אחר חלק
"אם המתנה לא הייתה מסוג זה, אלא ניתנה מתוך מחשבה על קבלת תגמול, אין ספק שעדיף שהתגמול יהיה כזה שייראה הוגן לשני הצדדים."
בחלק זה, אריסטו דן במצבים שבהם אדם נותן משהו לא מתוך רצון טוב או מעלה טהורה, אלא מתוך ציפייה לקבל משהו בתמורה. במקרים כאלה, עדיף שההחזר או הפיצוי ייראה הוגן ומקובל לשני הצדדים. הוגנות זו מבטיחה שאף אחד מהצדדים לא ירגיש מקופח או מנוצל במסגרת ההחלפה.
"אך אם הדבר לא ניתן להשגה, נראה כי לא רק שזה הכרחי שהאדם שקיבל את השירות הראשון יקבע את התגמול, אלא שזה גם צודק; משום שאם האדם השני מקבל בתמורה את מה ששווה לתועלת שהמקבל הראשון נהנה ממנה, או את המחיר שהיה משלם עבור ההנאה, הרי שהוא קיבל את מה שצודק מצד האדם השני."
אריסטו מתייחס למצבים שבהם אדם מעניק משהו לאחר מתוך ציפייה לקבל משהו בתמורה, אך אין הסכמה ברורה לגבי מה בדיוק תהיה התמורה. הוא מציע שאם שני הצדדים אינם יכולים להגיע להסכמה על מה שנחשב הוגן, זה הגיוני ונחשב גם צודק שהאדם שקיבל את התועלת או השירות המקורי יקבע את ערכה של התמורה.
מדוע? מכיוון שהגינות מובנת כנתינה חזרה של משהו שמקביל למה שהמקבל קיבל—אם זה שווי היתרון שהוא קיבל או המחיר שהוא היה מוכן לשלם בשמחה עבור ההנאה או התועלת. בדרך זו, התמורה מאזנת באופן הוגן את מה שניתן, וכך נוצרת סימטריה בחילוף. בעקרון, המוקד של אריסטו הוא על הדדיות הוגנת והבטחת תחושת שביעות רצון משני הצדדים ביחס למה שהם נותנים ומקבלים.