אתיקה

אריסטו מסביר רעיון מרכזי לגבי מערכות יחסים המבוססות על סגולה. כאשר מישהו מוותר או מקריב משהו עבור אדם אחר בלי הסכם ברור או ציפייה להחזר – כלומר, כאשר פעולותיו נובעות ממקום של רצון טוב אמיתי או סגולה מוסרית – אין להאשים אותו או להתלונן על מעשיו. מדוע? משום שפעולות כאלה מונעות מאידיאלים מוסריים גבוהים או כוונות השואפות לחברות ולסגולה. במקרים כאלה, כל "החזר" או תגובה לאדיבותם צריכה לשקף את מטרתם הבסיסית: הכוונה הכנה לעשות טוב או לתמוך באדם אחר, ולא ציפייה לעסקת חילופין שוויונית, אלא הכרה בסגולתם וברצונם הטוב.

אריסטו מדגיש שבמקרה של אנשים שהיו מורי הדרך שלנו בפילוסופיה (או אלו שעזרו לנו לצמוח בחוכמה ובהבנה), הערך של מה שהם העניקו לנו אינו ניתן למדידה בכסף או בתגמולים. התרומה שלהם כה עמוקה, עד שאף תשלום או כבוד לא יכולים באמת להשתוות למה שהם עשו עבורנו. עם זאת, אין משמעות הדבר שעלינו להישאר פסיביים ולא לעשות דבר בתמורה. במקום זאת, בהשראת היחס שאנו מפגינים כלפי האלים או כלפי הורינו—עם יראה, הכרת תודה וכבוד—עלינו לעשות את מירב המאמצים להכיר ולגמול על פועלם, גם אם איננו מסוגלים להשתוות למתנה שהעניקו לנו. העניין הוא בנכונות וברצון להחזיר תודה, ולא באיזון מדויק של המתנה.