אתיקה

אריסטו מעלה שאלה לגבי כיצד יש לקבוע את ערך השירות או הטובה שניתנה במערכת יחסים. האם האדם שמספק את השירות או הקרבה הוא זה שצריך להחליט על ערכו, או האם האדם שמרוויח ממנו הוא זה שצריך להכריע? אריסטו מציין שבדרך כלל, המוטב נוטה להשאיר את ההערכה לאדם שנותן את השירות. הדבר מעלה את סוגיית ההוגנות וההבנה ההדדית בהחלפות כאלו, ושואל כיצד ניתן לאזן בין תפיסות סובייקטיביות על ערך באינטראקציות בין-אישיות.

אריסטו מתייחס לנוהג של הסופיסט העתיק פרוטגורס, שסופר עליו כי איפשר לתלמידיו לקבוע את ערך החינוך שהעניק להם. במילים אחרות, לאחר שלמדו ממנו, התלמידים עצמם החליטו כמה הוראתו שווה, ופרוטגורס קיבל את הסכום הזה כתשלום. גישה זו הטילה את האחריות להערכת וקביעת הערך על מקבל השירות (התלמיד), ולא על נותן השירות (פרוטגורס).

רעיון זה מדגיש שאלה רחבה יותר בנוגע להוגנות בחילופי דברים: מי צריך לקבוע את שוויו של דבר שאינו מוחשי, כמו ידע או שירות? האם זו האחריות של נותן השירות, בהתבסס על מאמציו והמומחיות שלו? או של מקבל השירות, בהתבסס על מידת הערך שהוא חש שהפיק מכך? הדוגמה של פרוטגורס מדגימה דרך אחת לפתור את האתגר הזה, על ידי האמון בשיפוטו של מקבל התועלת.

קטע זה גם מעודד את הקורא לחשוב על הטבע הסובייקטיבי של הערך—כיצד הוא יכול להשתנות במידה רבה בהתאם לפרספקטיבות או לנסיבות אישיות. הדבר משמעותי במיוחד במקרים של טובין לא חומריים כמו חינוך, הנאה או חוכמה, שבהם ה"ערך" פחות ניתן למדידה מאשר במקרה של מוצר פיזי כמו נעליים או מזון.

אריסטו מציין שבחלק מהחלפות או הסכמים, אנשים סבורים שעדיף לקבוע תגמול קבוע או תשלום מראש. גישה זו מאפשרת להימנע מחוסר ודאות או מחלוקות בהמשך, במיוחד כשהתעוררות מחלוקות על הערך של מה שסופק (כמו שירות, ידע או עבודה) היא אפשרית. על ידי קביעת סכום קבוע מההתחלה, שני הצדדים יודעים למה לצפות, וכך מצמצמים את הסיכוי לתלונות או לחוסר שביעות רצון.

חלק זה מתייחס לבעיה של אנשים שנוטים להבטיח הבטחות גדולות, מקבלים תשלום מראש, אך לא מקיימים את מה שהבטיחו. באופן טבעי, התנהגות זו יוצרת חוסר שביעות רצון ותלונות מצד אלה שבטחו בהם ושילמו. הרעיון המרכזי הוא שהאמון בכל חילוף—בין אם בעסקים, חינוך או חברות—מבוסס על הציפייה שההבטחות יקוימו, וכאשר הן אינן, הקשר או ההסכם נפגעים. למעשה, אנשים מצפים לקבל תמורה הוגנת על מה שנתנו, בין אם זה כסף, מאמץ או אמון.

בחלק זה, אריסטו מותח ביקורת על הסופיסטים, שהיו מורים מקצועיים לרטוריקה ולפילוסופיה ביוון העתיקה. הוא רומז שסופיסטים עשויים להרגיש צורך להבטיח הבטחות מרחיקות לכת לגבי מה שהם מסוגלים ללמד, כי בפועל הידע שהם באמת מחזיקים בו אינו נתפס כראוי לתשלום מצד אנשים. הדבר משקף את הביקורת המתמשכת של אריסטו על הסופיסטים, שלדבריו נותנים עדיפות לדיבור משכנע ולידע שטחי על פני האמת והבנה עמוקה. למעשה, הוא רומז שהם מגזימים במה שהם מציעים כיוון שסביר שהמומחיות האמיתית שלהם לא מצדיקה את המחיר שהם דורשים.

אריסטו מציין שאם מישהו מקבל תשלום כדי לבצע שירות או לקיים הבטחה אך לא עומד במה שסוכם, זה טבעי שאחרים יתלוננו. הביקורת הזו מופנית במיוחד כלפי אלו שמפריזים בהבטחותיהם ואז אינם מקיימים אותן – אנשים שמצהירים שיעשו דברים יוצאי דופן, אך בסופו של דבר לא עומדים בכך. התנהגות כזו מובילה באופן טבעי לתסכול, משום שהצד שקיבל את השירות לא מקבל את מה שהובטח לו בתמורה לתשלום.