ספר 9 / פרק 1
פסקה 1 - חברות והדדיות יחסית
הסבר - חלק אחר חלק
"בכל החברויות בין אנשים שאינם דומים, כפי שאמרנו, היחס הפרופורציונלי הוא שמאזן בין הצדדים ושומר על החברות; לדוגמה, בסוג החברות הפוליטית, הסנדלר מקבל תמורה לנעליים שלו בהתאם לערכן, וכך גם האורג וכל בעלי המלאכה האחרים."
אריסטו מסביר שבחברויות בין אנשים שהם שונים בדרך כלשהי – בין אם בתפקיד, בכישורים או בערך – מה שמחזיק את החברות מאוזנת וברת קיימא הוא החלפה יחסית. לדוגמה, בחברה (או בהקשר "פוליטי"), כאשר סנדלר ואורג בדים מקיימים יחסי גומלין, היחסים נשארים יציבים מפני שכל אחד מהם מחליף את הסחורות או השירותים שלו – כמו נעליים ובד – באופן התואם את ערכם. ההוגנות בהחלפה מונעת מכל צד להרגיש מרומה או מופחת ערך, דבר שהיה משבש את האיזון ביחסים. הרעיון כאן הוא שהשוויון בחברויות אינו נובע מתרומות זהות, אלא מכך שכל אדם נותן ומקבל באופן שמתאים לערכו היחסי.
"כאן סופקה מידה משותפת בדמות כסף, ולכן כל דבר מתייחס אליו ונמדד על פיו; אך בידידות של אוהבים, לעיתים האוהב מתלונן שיתר האהבה שהוא נותן לא זוכה לאהבה חוזרת (אולי מכיוון שאין בו דבר ראוי לאהבה), ולעיתים קרובות האהוב מתלונן שהאוהב, שבעבר הבטיח הכול, כעת אינו ממלא שום דבר."
אריסטו מסביר שכאשר מדובר בסוגים מסוימים של יחסים, כמו סחר או עסקים, אנשים פותרים אי-הסכמות בנוגע להוגנות באמצעות תקן משותף: כסף. הכסף עוזר למדוד ערך וליצור איזון, ובכך הופך עסקאות לפשוטות.
עם זאת, ביחסים המבוססים על רגשות, כמו אהבה רומנטית, אין מדד ברור שיכול לאזן או להשוות אותם. הדבר עלול להוביל לתלונות ולתחושת אי שביעות רצון. לדוגמה, במערכת יחסים רומנטית, אדם אחד עשוי להרגיש שהוא נותן כמות עצומה של אהבה ואינו מקבל אותה באותה מידה בתמורה (גם אם בפועל ייתכן שאותו אדם אינו ראוי לאהבה, מה שמסבך את העניין עוד יותר). מצד שני, האדם האהוב עשוי להרגיש שמי שבתחילה הביע מסירות עצומה ונתן הבטחות גדולות, הפסיק לעמוד בהן.
הנקודה המרכזית היא שביחסים רומנטיים, בניגוד להחלפות עסקיות, אין מדד ברור כמו כסף שמגדיר הוגנות או איזון. זה יוצר מתחים כאשר הציפיות משני הצדדים אינן תואמות.
"מקרים כאלו מתרחשים כאשר האוהב אוהב את הנאהב למען התענוג, בעוד שהנאהב אוהב את האוהב למען התועלת, ושני הצדדים אינם מחזיקים בתכונות המצופות מהם. אם אלו הם היסודות שעליהם מבוססת הידידות, היא נעלמת כאשר אינם מקבלים את הדברים שהניעו את אהבתם; שכן כל אחד מהם לא אהב את האדם עצמו, אלא את התכונות שהיו לו, ותכונות אלו אינן קבועות. זו הסיבה שגם הידידות נוטה להיות חולפת."
חלק זה עוסק בסוג מסוים של ידידות או קשר שנבנה על בסיס תועלת אישית ולא מתוך חיבה אמיתית זה לזה. אריסטו מסביר שידידויות כאלה יכולות להתפרק, משום שהן אינן מושתתות על אהבה לאדם כפי שהוא, אלא על מה שהוא מציע.
לדוגמה, אם אדם אחד נמצא בקשר כי הוא מחפש הנאה (כמו סיפוק או הנאה), בעוד השני מחפש תועלת (כמו רווח חומרי או עזרה), הציפיות והמניעים שלהם שונים באופן מהותי. כל אחד מתמקד במה שהוא יכול להפיק מהקשר לעצמו, ולא באכפתיות אמיתית כלפי האדם האחר כפרט. מכיוון שהתכונות שמשך אותן—הנאה או תועלת—הן לרוב זמניות, הקשר עצמו הופך להיות שברירי וקצר מועד.
הרעיון המרכזי כאן הוא שקשרים המבוססים על תשוקות חולפות או אנוכיות אינם יכולים להחזיק מעמד. ידידות אמיתית ועמידה לאורך זמן, כפי שאריסטו רומז במקומות אחרים, נובעת מהערכה כנה לאופיו של האדם השני—משהו יציב הרבה יותר מהנאה או נוחות.
"אך אהבת האופי, כפי שנאמר, נמשכת מפני שהיא תלויה בעצמה."
אריסטו מדגיש שחברות או אהבה המבוססות על אופי נוטות להחזיק מעמד לאורך זמן, מכיוון שהן מתמקדות במי שהאדם באמת – בתכונותיו המוסריות ובמידותיו הטובות – ולא בגורמים חיצוניים וחולפים כמו הנאה או תועלת. סוג כזה של אהבה אינו תלוי במה שמקבלים מהקשר; הוא יציב מכיוון שהוא מעריך את האדם האחר בזכות הטוב הפנימי והמתמשך שבו. בניגוד למערכות יחסים המבוססות על תנאים שיכולים להשתנות, אהבה המבוססת על אופי משקפת קשר עמוק ומתמשך יותר.
"הבדלים מתעוררים כאשר מה שהם מקבלים הוא שונה ממה שהם רצו; כי זה מרגיש כאילו הם לא קיבלו דבר כלל כאשר הם לא מקבלים את מה שהם שואפים אליו. ניתן להשוות זאת לסיפור על האדם שהבטיח נדרים לנגן בכינור, והבטיח לו יותר ככל שניגן טוב יותר. אך בבוקר, כשאותו נגן דרש לקבל את קיום ההבטחות, אמר לו המבטיח שהוא סיפק לו עונג כנגד עונג."
אריסטו מדגיש כיצד אי-הבנות או ציפיות לא מתואמות עלולות לפגוע בקשרים, במיוחד כאלה המבוססים על תועלת או הנאה ולא על דאגה הדדית אמיתית (חברות הנובעת מאופי). הוא נותן דוגמה לאדם שמבטיח לתגמל מוזיקאי מוכשר (נגן נבל), אך כאשר מגיע הבוקר והגיע הזמן לקיים את ההבטחות, האדם מבטל את החובה בטענה כי כבר גמל למוזיקאי באמצעות ההנאה מההופעה שלו—"הנאה עבור הנאה".
המהות כאן היא שאם צד אחד מצפה לקבל משהו מוחשי או בעל ערך בתמורה (כמו כסף או צורה אחרת של פיצוי) ובמקום זאת מקבל משהו שונה לחלוטין (כמו הנאה חולפת), הוא מרגיש שלא קיבל כלום. הפער הזה בין הציפיות—מה שנרצה לעומת מה שבפועל נמסר—עשוי לערער לחלוטין את הקשר או את ההסכמה. אריסטו מדגיש כמה חשוב ששני הצדדים בכל אינטראקציה יהיו ברורים לגבי הציפיות שלהם וכיצד יש לעמוד בהן כדי שהקשר יצליח.
"כעת, אילו זה היה מה שכל אחד מהם רצה, הכול היה טוב; אבל אם האחד רצה הנאה והשני רווח, והאחד השיג את מבוקשו בעוד השני לא, התנאים של השותפות לא יתמלאו כראוי. כי מה שכל אחד באמת רוצה הוא מה שהוא מתמקד בו, ולשם כך הוא ייתן את מה שיש לו."
אריסטו אומר כאן שכל קשר או מערכת יחסים יהיו מספקים ויציבים רק אם שני הצדדים יהיו מתואמים בכוונותיהם וברצונותיהם. אם אדם אחד נכנס למערכת היחסים במטרה ליהנות (כמו הנאה או סיפוק רגשי) בעוד שהאדם השני מחפש רווח מסוג כלשהו (כמו כסף, מעמד, או תועלת), ורק אחד מהם משיג את מה שחיפש, המערכת הופכת לבלתי מאוזנת ולא מספקת עבור אחד הצדדים.
הרעיון המרכזי הוא שאנשים מתמקדים במה שהם רוצים או מעריכים במערכת היחסים, ומוכנים לתת משהו בתמורה (זמן, מאמץ, חיבה, משאבים). כשמה שהם מקבלים אינו תואם את ציפיותיהם או מטרותיהם, ה"עסקה" של החילופין – בין אם סוכמה באופן מפורש או נרמזה – נשברת. חוסר ההתאמה הזה יוצר אי שביעות רצון וסביר להניח שיגרום להתפוררות הקשר.
זה מדגיש את אמונתו של אריסטו שההרמוניה במערכות יחסים נובעת מהבנה הדדית ומטרות או ערכים משותפים. ללא הבסיס המשותף הזה, הכל מתפרק.