אתיקה

אריסטו מציין שבחברות או במערכות פוליטיות ("סדרי חוקה"), אנשים שאינם תורמים דבר בעל ערך לקהילה אינם זוכים לכבוד או להכרה. הכבוד נתפס כגמול ציבורי והוא שמור לאלה שמספקים תועלת כלשהי לטובת הכלל. בעצם, הוא אומר שהחברה מכירה ומעריכה באופן טבעי את האנשים שתורמים משהו משמעותי, בעוד אלה שאינם תורמים אינם נחגגים או זוכים לכבוד.

אריסטו מסביר כיצד משאבים, בין אם חומריים (כמו כסף) ובין אם לא חומריים (כמו כבוד), מחולקים בצורה ששומרת על הוגנות ואיזון ביחסים, במיוחד בתוך קהילה או חברה. הוא אומר שזה לא מעשי או סביר שאדם יקבל גם עושר וגם כבוד מאותו מקור משותף, כיוון שזה יגרום לאנשים להרגיש שקופחו. אף אחד לא אוהב להרגיש שנעשה לו עוול מכל הבחינות.

כדי לפתור זאת, המערכת מעניקה תגמולים שונים לאנשים שונים בהתאם לתפקידם ולתרומתם. לדוגמה:

- האדם שמוותר על עושר (אולי בכך שהוא משרת ללא תשלום או תורם משאבים) מתוגמל באמצעות כבוד—כהכרה למידותיו הטובות או נדיבותו.
- האדם שמשולם לו (באמצעות כסף) עבור מאמציו אינו מקבל גם כבוד, כיוון שכבר מתוגמל באופן חומרי.

איזון זה מבטיח שהיחסים לא ירגישו חד-צדדיים; הוא שומר על הוגנות ומונע תחושת קיפוח. הרעיון הוא שכל אחד יקבל בהתאם לתרומתו או תפקידו באופן שמרגיש צודק, ובכך יטפח הרמוניה, בין אם במערכות יחסים אישיות או בהסדרים חברתיים רחבים יותר.

אריסטו מתייחס לאופן שבו יש לנהל מערכות יחסים בין אנשים במעמד בלתי שווה—בין אם מבחינת עושר, סגולה או יכולת—כדי לשמור על הוגנות והרמוניה. הוא טוען שאם מישהו נהנה מעושרו, מידותיו הטובות או מצוינותו של אדם אחר, הוא מחויב מבחינה מוסרית להחזיר משהו בתמורה. ההחזר הזה לא חייב להיות חומרי או שווה בערכו למה שקיבל, אלא צריך להיות בצורה שהמקבל יכול להציע, כמו כבוד, הערכה או הוקרת תודה.

בעצם, מי שמקבל עושר או עזרה צריך לבטא את הערכתו על ידי הכרה במאמציו או תכונותיו של הנותן. אריסטו מכיר בכך שלא תמיד ניתן להשיג שוויון ישיר במערכות יחסים בלתי שוות, אך ניתן לשמור על הוגנות באמצעות החזר שמתאים למה שהמקבל יכול לתרום.

כאן אריסטו מדגיש שבמערכות יחסים מסוימות, כמו עם האלים או ההורים, לא ניתן באמת "להחזיר" או להשוות את מה שקיבלנו. מערכות יחסים אלה כוללות הטבות כל כך עצומות – למשל, עצם החיים מההורים או חסד אלוהי מהאלים – שאין דרך לספק תמורה שהיא פרופורציונלית לחלוטין.

עם זאת, מה שמשנה הוא לא השוויון המושלם אלא המאמץ והכוונה. חברות, בהקשר זה, דורשת מאדם לעשות כמיטב יכולתו, גם אם אינו יכול להשוות בדיוק את מה שקיבל. התנהגות זו נחשבת למוסרית – "אדם טוב" הוא מי שמכיר בחובתו כלפי אחרים (כמו הורים או אלים) ושואף לכבד או להשיב להם במלוא יכולתו, גם אם הדבר אינו מושלם במונחים מוחלטים.

המסר המרכזי הוא שבחברויות או במערכות יחסים המבוססות על מחויבות, פעולה בתום לב ועשיית מאמץ מרבי נחשבות למוסריות הרבה יותר מאשר השגת איזון או צדק מוחלט.

אריסטו מעמיק בנקודה משמעותית על מערכת היחסים בין הורה לילד, ומתמקד במיוחד בקשר בין אב לבנו. הוא מציין כי הבן לעולם לא יוכל באמת "להחזיר" את החוב שהוא חייב לאביו על כך שנתן לו חיים, גידל אותו ודאג לו. לא משנה כמה הבן ינסה לכבד או לתמוך באביו, זה לעולם לא ישתווה לגודל התרומה של האב בכך שהביא אותו לעולם וטיפח אותו. מאחר שחוב זה הוא, במובן מסוים, אינסופי, הדבר הופך את האפשרות שבן "יתכחש" לאביו ללא ראויה או בלתי נתפסת – זאת משום שהיא סותרת את החובות הטבעיות הקשורות לחוב הפנימי הזה.

עם זאת, אריסטו עושה הבחנה מעניינת: בעוד שבן אינו יכול להשתחרר מאחריות זו, האב עשוי לבחור "להתכחש" לבנו אם הבן מושחת מבחינה מוסרית או בלתי ראוי. האב, בתוקף מעמדו כסמכות, יכול להחליט לנתק את הקשר, אך הבן, הנמצא בחוב מוסרי מתמיד, אינו מחזיק בזכות זו או בחופש הזה. הבחנה זו מדגישה את חוסר השוויון ביחסים – תפקידו של האב במתן חיים יוצר מחויבות לכל החיים מצד הילד, שאינה ניתנת לביטול באופן מלא.

בחלק זה אריסטו משתמש באנלוגיה בין חוב כספי לבין "חוב" מוסרי או קיומי שהילד חייב להוריו. כשם שמלווה (שמישהו חייב לו כסף) יכול לבחור לסלוח או למחוק את החוב, כך גם האב, שלו הילד חייב סוג של "חוב" על הטיפול והחיים שהעניק לו, יכול לבחור לוותר על חובה זו אם הוא רוצה.

הנקודה שמודגשת כאן היא שהאב נמצא בעמדה של סמכות ושיקול דעת מוסרי – הוא יכול להחליט לשחרר את הילד מהחובה להשיב לו במלואה, בדומה למלווה שיכול למחול ללווה. הדבר משקף את טבעה הבלתי שווה של מערכת היחסים: הילד תמיד "חייב" להורה על מה שניתן לו (חיים וחינוך), אך להורה יש את היכולת המוסרית לסלוח על "חוב" זה עקב עמדת העליונות שלו בקשר.

זה מדגיש את האחריות והגמישות שמלווים לעיתים קרובות את תפקיד ההורה.

חלק זה משקף את תפיסתו של אריסטו על הקשר בין הורה לילד, ובפרט בין אב לבנו. הוא מציע שקיים רגש טבעי ומולד במערכת יחסים זו, מה שהופך את האפשרות שאב ינתק את הקשר עם בנו ללא סבירה, אלא אם כן הבן חטא בעוולות חמורות וקיצוניות ("טבוע ברוע מוחלט"). במילים אחרות, אריסטו מכיר בכך שקשר זה מושרש עמוק בטבע האנושי, והוא מניע הורים להישאר מחוברים לילדיהם ולקבל את תמיכתם או עזרתם, גם במצבים מאתגרים.

הרעיון הבסיסי כאן הוא שהקשר המשפחתי הטבעי קשה לניתוק כיוון שהוא גם ביולוגי וגם רגשי. הוא מחזק את ערך מערכות היחסים המשפחתיות ואת הציפייה לאחריות הדדית בין הורה לילד.

אריסטו מציין כאן משהו על טבע האדם: אנשים נוטים להעדיף לקבל עזרה או הטבות מאשר לתת אותן, במיוחד כאשר הנתינה נראית כחסרת רווח או יתרון מיידי עבורם. במקרה הספציפי של מערכת יחסים בין אב לבן, אם הבן הוא "רשע" (אנוכי, כפוי טובה, או חסר מעלה), הוא באופן טבעי יטה להתרחק מלעזור לאביו, או שעשוי להושיט עזרה בחוסר רצון או בטיפול שטחי בלבד. חוסר ההתלהבות הזה נובע מהמגמה הכללית אצל אנשים להעדיף את טובתם האישית על פני סיוע לאחרים, במיוחד כאשר הסיוע מרגיש כמו עול או מחויבות חד-צדדית.

אריסטו חוקר את הדינמיקה ביחסים בין אנשים שאינם שווים במעמד, במידות הטובות או בתרומות שלהם. הוא טוען שבמקרים אלו, איזון ביחסים מושג לא באמצעות שוויון מוחלט, אלא על ידי פעולות המשקפות את היכולת של כל פרט לתת – בין אם זה כבוד, עושר או יתרונות אחרים.

במילים פשוטות יותר:
כאשר אנשים אינם שווים, למשל בכישורים, במידות הטובות או בעושר חומרי, כל אחד תורם בדרך שונה כדי לאזן את הקשר. לדוגמה:
- האדם העשיר יותר או בעל המעלות הגבוהות יותר עשוי לקבל כבוד בתמורה למה שהוא נותן.
- האדם שמרוויח מהעושר או מהמידות הטובות מחזיר בדרך הטובה ביותר שהוא יכול – כמו באמצעות הבעת כבוד או הכרת תודה.

אריסטו מיישם את העיקרון הזה על מערכות יחסים שונות:
- בקהילה: תרומות ל"טובת הכלל" מתוגמלות. אנשים זוכים לכבוד כאשר הם תורמים לטובת הציבור, בעוד אחרים עשויים לקבל תגמולים חומריים במקום. אי אפשר שחלקם בכבוד ובתגמול יהיה שווה לכולם, ולכן הקהילה מאזנת זאת על בסיס מה שכל אחד נותן.
- במשפחה: בן אף פעם לא יכול להחזיר להוריו בצורה מלאה על מה שעשו עבורו, כי החוב אליו עצום (כמו החיים עצמם, הדאגה, החינוך). במקום זאת, בן "טוב" עושה כמיטב יכולתו להחזיר להוריו באמצעות שירות וכבוד.

אריסטו גם מציין שבזמן שאב עשוי "לשחרר" את בנו מהחובה כלפיו (למשל למחול על חוב), ההפך אינו מתקבל – בן לא יכול לוותר או להתנער מאביו, אלא אם כן האב פועל בצורה מאוד לא צודקת. הדבר משקף את הקשר הטבעי ואת הציפיות החברתיות לגבי סמכות הורית והחובה הבין-דורית.

ולבסוף, אריסטו מכיר בכך שלבני אדם יש נטייה להעדיף לקבל על פני לתת, כי הנתינה עשויה להרגיש כעול או כקורבן. נטייה זו עלולה ליצור חוסר איזון במערכות יחסים, במיוחד כאשר צד אחד אינו מוכן להחזיר באותה מידה כמו שקיבל. הנטייה האנושית הזו להעדיף אינטרס עצמי על פני הדדיות היא אתגר מתמיד בשימור יחסים שוויוניים ומידות טובות.

לסיכום, אריסטו מדגיש את חשיבות ההדדיות היחסית – היחזרו היחסי – ואת המחויבות לעשות את מה שניתן לשם שמירה על יחסים, תוך הבנה שמגבלות שוויון מוגדרות באופן טבעי בחובות ובתרומות בין אנשים שאינם שווים.