אתיקה

אריסטו מסביר שכל סוגי הקהילות האנושיות, ללא קשר למטרתן הספציפית, ניתן לראות בהן חלקים קטנים יותר של הקהילה הפוליטית הרחבה יותר. כל קהילה נוצרת כי אנשים מתאגדים יחד כדי להשיג מטרות מסוימות או לענות על צרכים מיוחדים שהופכים את החיים לאפשריים או טובים יותר. בעצם, אנשים משתפים פעולה כדי להשיג משהו שלא יוכלו להשיג לבד.

לדוגמה, כאשר מקימים קהילה פוליטית—עיר או מדינה—אנשים התאגדו לראשונה ונשארו יחד כי הדבר מביא תועלת משותפת לכל מי שמעורב בכך. המחוקקים, או אלו שמנהלים ומנסחים חוקים, מתמקדים בתועלת המשותפת הזו, ובכך מגדירים את "הצדק" כמשהו שמשרת את טובת הכלל. הקהילה הפוליטית, אם כך, קיימת כדי לארגן את החיים לטובת היתרון המשותף הזה, תוך הבטחת ההישרדות וקידום רווחת הכלל.

זה הופך את הקהילה הפוליטית לצורת שיתוף פעולה גבוהה או כוללת יותר בהשוואה לקהילות קטנות יותר. היא מכוונת לניהול החיים בכללותם, ולא רק למשימות מסוימות או לתועלות זמניות.

בקטע זה, אריסטו מסביר כיצד סוגים שונים של קהילות או קבוצות מתאגדות בהתבסס על תועלות מעשיות ספציפיות שהן שואפות להשיג. לדוגמה:

- מלחים משתפים פעולה בזמן מסע ימי במטרה להשיג יתרון מסוים, כמו להרוויח כסף או להפיק תועלת דומה.
- חיילים משתלבים יחד לצורך מטרות אסטרטגיות במלחמה, כמו לנצח בקרבות, לכבוש ערים או אפילו להשיג עושר.
- חברי שבטים או קהילות מקומיות קטנות (כמו דימוסים) יוצרים איגודים למטרות דומות – הם משתפים פעולה כדי להשיג תכליות ספציפיות שמועילות לקבוצה.

דבר זה מדגיש שהקהילות הקטנות הללו מונעות על ידי מטרה משותפת של תועלת מעשית, שמחברת אותן באופן זמני או לצורך סיפוק צורך מסוים. מערכות היחסים והאיגודים בתוך קבוצות אלו מתבססים, אם כן, על מטרתן המשותפת ולא על קשרים עמוקים יותר.

כאן אריסטו מציין כי יש קהילות שנוצרות לא מתוך צורך או פרקטיקה, אלא למען הנאה או עונג משותפים. הוא נותן דוגמאות כמו אחוות דתיות, שמטרתן להקריב קורבנות ולכבד את האלים, ומועדונים חברתיים שמתמקדים בחברותא ובפנאי. קבוצות אלו מתכנסות לא כדי לספק צרכים בסיסיים או להבטיח הישרדות הדדית, אלא לשם שמחה, קשר, והעשרה תרבותית או רוחנית. הדבר מדגיש את הנטייה האנושית לא רק לחפש את מה שמועיל, אלא גם את מה שמספק ומהנה בחיים.

בחלק זה, אריסטו מסביר שכל הקהילות הקטנות יותר, כמו קבוצות דתיות, מועדונים חברתיים או כל מפגש שמיועד למטרות משותפות (כגון הקרבת קורבנות, חברותא, או חגיגות), יכולות להיחשב כחלק ממבנה גדול יותר: הקהילה הפוליטית. הקהילה הפוליטית הרחבה אינה מתמקדת רק בתועלות קצרות טווח, כמו להרוויח כסף במסע או לנצח בקרב, כפי שקהילות קטנות יותר עשויות לעשות. במקום זאת, היא מכוונת למה שמועיל לחיים בכללותם—היא מספקת יציבות, משמעות ומטרה לאנשים לאורך זמן.

לדוגמה, ארגון טקסים, כיבוד אלים ותכנון פעילויות משותפות כמו פסטיבלים, אינו נועד רק לספק צרכים מידיים, אלא מטפח תחושת רווחה משותפת עמוקה, קשר והמשכיות עבור החברה כולה. פעילויות אלו תורמות לאורח חיים שמקדם את טובת הכלל ואת השגשוג המשותף של הקהילה בטווח הארוך.

אריסטו מסביר שבעת העתיקה, קורבנות ומפגשים חברתיים התרחשו לעיתים קרובות אחרי עונת הקציר. העיתוי הזה לא היה מקרי — היה בו הגיון, מפני שזה היה לאחר העבודה הקשה של איסוף היבול, כשהייתה לאנשים יותר פנאי. מפגשים אלו שימשו כאמצעי לחגוג ולהביע תודה, לעיתים באמצעות ביכורים — למעשה, החלק הראשון של היבול שהוקדש כהצעה סמלית. הדבר משקף את הקשר ההדוק בין עבודת האנשים, המנהגים הדתיים או הקהילתיים שלהם, והפעילויות הפנויות שלהם.

אריסטו טוען שכל סוגי ההתקשרויות או הקבוצות האנושיות יכולים להיחשב כחלקים קטנים יותר מתוך החברה הרחבה או הקהילה הפוליטית הגדולה. כל הקהילות השונות הללו—בין אם הן נוצרות למטרות כלכליות, צבאיות, דתיות או חברתיות—קשורות זו לזו ותורמות לפעולתה של החברה הפוליטית הכללית. הנקודה המרכזית היא שהסוגים הספציפיים של ידידות המתפתחת בין אנשים תלויים באופי הקהילה שבה הם שותפים. למשל, הידידות בין מלחים העובדים יחד למען רווח תהיה שונה מהקשרים הנוצרים בקבוצה דתית שמתמקדת בטקסים משותפים או בחיבור רוחני. אופי הקהילה מעצב את טבעם של הקשרים בתוכה.