אתיקה

אריסטו מסביר שלושה סוגים עיקריים של משטרים, שהם מערכות לארגון השלטון הפוליטי:

1. מונרכיה - שלטון על-ידי אדם אחד, שמומלץ שיהיה מנהיג מוסרי ועצמאי השולט לטובת האינטרסים של הציבור. אריסטו רואה בכך את הצורה הטובה ביותר של ממשל כאשר היא מתבצעת כראוי.

2. אריסטוקרטיה - שלטון על-ידי מספר מצומצם של אנשים (שאמורים להיות האנשים המוסריים והמסוגלים ביותר), הפועלים גם הם למען טובת הכלל.

3. טימוקרטיה (או "פוליטיה") - שלטון המבוסס על עמידה בדרישה מסוימת של רכוש, כלומר שהמערכת נשענת על עושר או משאבים. אריסטו מתייחס לצורה זו כפחות אידיאלית משום שהיא קושרת את ההשתתפות הפוליטית לרכוש ולא למידות מוסריות או לטובת הכלל. הוא גם מציין שרבים מכנים צורה זו בשם "פוליטיה."

בקטע זה, אריסטו מדרג את המערכות הללו, כשהוא טוען שמונרכיה היא הטובה ביותר וטימוקרטיה היא הגרועה ביותר. הדירוג קשור לשאלה עד כמה כל שיטה מצליחה לתמוך בטובת החברה כולה ולא רק בקבוצה מסוימת או באינטרסים אנוכיים.

כאן, אריסטו מבצע הבחנה חשובה בין שני סוגים של שלטון יחיד: מונרכיה וטירניה. אף ששניהם כוללים סמכות מרכזית המוחזקת בידי אדם אחד, ההבדל המרכזי ביניהם נעוץ במניע ובמטרה של המנהיג. מלך אמיתי שולט לטובת עמו, נותן עדיפות לרווחתם ופועל כמטפל ודואג לקהילה. לעומת זאת, עריץ שולט מתוך מניע של רווח אישי בלבד, מנצל את כוחו כדי לשרת את צרכיו האישיים במקום את צורכי נתיניו. ניגוד זה מניח את היסוד לטענתו של אריסטו לגבי האופן שבו שלטון טוב יכול להפוך למושחת כאשר המנהיג שם את האינטרס העצמי מעל לטובת הכלל.

אריסטו מבדיל באופן ברור בין מלך אמיתי לבין רודן. הוא מסביר שמלך אמיתי הוא כזה אשר מספיק לעצמו—אין לו מחסור בדבר, והוא עולה על נתיניו במידותיו ובמצוינותו. בשל כך, המלך אינו מונע על ידי אינטרסים אנוכיים; במקום זאת, הוא מתמקד ברווחת עמו. תפקידו עוסק באמת בשירות הזולת, ולא בעצמו. אם שליט אינו עומד בסטנדרט זה—אם הוא שולט רק בתואר ("מלך בתואר בלבד") בלי תכונות אלו—הוא אינו מלך אמיתי.

לעומת זאת, הרודן הוא ההפך הגמור. הרודן מנצל את עמדת הכוח שלו לשירות האינטרסים האישיים שלו. בעוד שניהם מחזיקים בסמכות עליונה, הרודן אנוכי ומדכא, ואילו המלך האמיתי הוא אלטרואיסטי ודואג לנתיניו. ניגוד חד זה מדגיש את התפיסה האתית של אריסטו, שלפיה מנהיגות היא לגיטימית רק כאשר היא מעדיפה את טובת הכלל על פני טובתו האישית של השליט.

אריסטו מסביר שעריצות – שלטון אנוכי ומדכא של אדם יחיד – היא צורת השלטון הגרועה ביותר, מכיוון שהיא ההפך הגמור מהצורה הטובה ביותר, המלוכה. במלוכה, המלך שולט מתוך דאגה לאינטרסים של עמו ומבטיח את רווחתם. אולם, כשהאידיאל הזה נכשל והשליט הופך למושחת, המלוכה עלולה להתדרדר לעריצות. עריץ מעדיף את רווחתו האישית על פני צורכי האזרחים, ובכך הופכת השיטה שיכלה להיות האידיאלית ביותר לשלטון, לבעייתית והרסנית ביותר. למעשה, ככל שלמערכת יש פוטנציאל להיות "טובה," כך ההפך שלה (או הצורה המושחתת שלה) יכול להיות מזיק יותר.

בחלק זה מודגש כיצד אריסטוקרטיה, צורת שלטון שבה האנשים המוסריים והמיומנים ביותר מובילים, יכולה להתדרדר לאוליגרכיה, שבה הכוח נמצא בידי מספר מועט של אנשים מושחתים. אריסטו מסביר שהתמורה הזו מתרחשת כשהשליטים, במקום לפעול בצדק ולחלק משאבים לטובת הקהילה, לוקחים את עיקר או כל היתרונות לעצמם. הם מעדיפים את העושר מעל כל דבר אחר וממשיכים להקצות את עמדות הכוח לאותה קבוצה קטנה של אנשים, תוך התעלמות מהוגנות וכישורים. בכך, השליטים הללו מתרחקים מלהיות המעטים המוסריים שמשרתים את טובת הכלל והופכים לקבוצה של שליטים אנוכיים וחסרי מוסר.

אריסטו מסביר כיצד מערכות פוליטיות מתפתחות ומשתנות, תוך התמקדות בקשר בין טימוקרטיה לדמוקרטיה. טימוקרטיה היא ממשל שבו הכוח הפוליטי מבוסס על בעלות על רכוש; אנשים בעלי עושר מסוים הם שמעצבים את כיוון המדינה. עם זאת, מכיוון שהטימוקרטיה מדגישה שוויון בין אלו שעומדים בתנאי הרכוש, היא נוטה מטבעה להפוך לדמוקרטיה. בדמוקרטיה מסירים את הדרישה לעושר, והכוח עובר לרוב – כולם, ללא קשר לרכוש או מעמד, מקבלים זכות שווה.

אריסטו מציין כי דמוקרטיה היא הסטייה המזיקה פחות מחוקה אידיאלית. בניגוד לצורות ממשל אחרות שעלולות להתדרדר למערכות בלתי צודקות או קיצוניות (כמו אריסטוקרטיה לאוליגרכיה או מלוכה לעריצות), הסטייה של הדמוקרטיה יחסית מתונה. למעשה, אף על פי שדמוקרטיה אינה מושלמת לדעתו של אריסטו, היא נסבלת יותר לעומת השחתות של שאר השיטות, מכיוון שבסיסה בשוויון מונע ריכוז קיצוני של כוח.

אריסטו מסביר כיצד סוגים שונים של משטרים עוברים שינוי או מתדרדרים לצורותיהם המושחתות, בשל הנטיות הטבעיות שבתוכם. שינויים אלו מתרחשים באופן טבעי במידה מסוימת, שכן הצורות המושחתות קרובות במבנה שלהן למקור, מה שמקל על המעבר או הופך אותו להדרגתי. לדוגמה:

- מונרכיה (שלטון של מנהיג אחד ובעל סגולה) יכולה להתדרדר ל-עריצות (שלטון של מנהיג אחד שפועל מתוך אנוכיות), מכיוון שמבנה השלטון של אדם יחיד נותר זהה—רק המניעים והאופי המוסרי של השליט משתנים.
- אריסטוקרטיה (שלטון של מעטים סגוליים המקדמים את טובת הכלל) יכולה להידרדר ל-אוליגרכיה (שלטון של מעטים הפועלים למען עושרם וכוחם האישי).
- טימוקרטיה (שלטון של בעלי רכוש) יכולה להפוך ל-דמוקרטיה (שלטון הרוב, שבו שוויון בין האזרחים ללא קשר לרכושם), מכיוון שהמטרה של טימוקרטיה לשוויון בין בעלי הרכוש נוטה באופן טבעי להרחבת השוויון לשאר האזרחים.

מבין הצורות ה"מושחתות" הללו, דמוקרטיה נתפסת כפחות מזיקה או בעייתית, מכיוון שהיא סוטה רק במעט מהמבנה האידיאלי של טימוקרטיה. באופן כללי, אריסטו טוען שהשינויים הללו מתרחשים מכיוון שהם מייצגים את הסטיות ה"קטנות והקלות" ביותר מהצורה המקורית של המשטר, מה שמדגים עד כמה המבנים של הכוח רגישים ומחוברים זה לזה.