אתיקה

אריסטו אומר שאפילו אם שני אנשים אינם שווים באיזשהו אופן – בין אם במעמד, בעושר, ביכולות או בכל דבר אחר – הם עדיין יכולים ליצור חברות, כי ניתן "לאזן" את היחסים ביניהם. הכוונה היא שבחברות, האיזון אינו בהכרח בכך שהשניים זהים בכל היבט, אלא בכך שהם מוצאים דרך להעריך ולתמוך זה בזה באופן שמרגיש הוגן והדדי. לחברות יש יכולת להתעלות מעל ההבדלים הללו כאשר מושג איזון נכון או הבנה הדדית.

אריסטו מסביר כאן שחברות אמיתית מבוססת על שוויון ודמיון, במיוחד בין אלו שהם בעלי אותן מעלות ואופי מוסרי. כאשר שני אנשים הם בעלי ערכים מוסריים גבוהים, כלומר הם שואפים בהתמדה לעשות את הטוב והצודק, החברות שלהם הופכת לעמידה ומוצקה, משום שהם נשארים נאמנים לערכים ולעקרונות שלהם. הם שומרים על יציבות גם במעלותיהם האישיות וגם במחויבות שלהם זה לזה.

בנוסף, אריסטו מדגיש כי חברים כאלה אינם מבקשים או מציעים זה לזה דבר מה שאינו מוסרי או שאינו ראוי. למעשה, הם באופן פעיל נמנעים ומרחיקים את עצמם מהתנהגות כזו. אדם מוסרי לא רק נמנע מלעשות משהו שאינו ראוי בעצמו, אלא גם משתדל לוודא שחבריו יישארו בדרך הנכונה. זוהי תכונה מרכזית של חברות אמיתית ומוסרית — הם שואפים לשמור ולהעצים את היושרה של זה לזה.

אריסטו טוען שאנשים רעים או לא מוסריים חסרים עקביות או אמינות – אפילו כלפי עצמם. הערכים, ההתנהגויות והרצונות שלהם נוטים להשתנות באופן בלתי צפוי. כתוצאה מכך, החברויות בין אנשים רעים הן קצרות מועד. יחסים אלו אינם מבוססים על דבר יציב, כמו כבוד הדדי או מידה טובה משותפת, אלא על הנאה משותפת ממעשים רעים או בלתי מוסריים. מכיוון שיסודות אלו חולפים ואינם יציבים, החברויות מתפרקות במהרה ברגע שההנאה מאותם מעשים משותפים נעלמת. אין חיבור עמוק או מתמשך שמחזיק אותן.

בקטע זה, אריסטו מסביר שחברויות המבוססות על תועלת או הנאה נוטות להימשך כל עוד שני הצדדים ממשיכים להפיק מהן תועלת מסוימת. אם שני אנשים הם חברים בגלל שאחד מהם מספק לשני משהו מועיל (כגון עזרה, ידע או משאבים) או בגלל שהם מוצאים זה את זה מהנה או משעשע, הקשר הוא מותנה. ברגע שהתועלת או ההנאה דועכות—בין אם בגלל שהנסיבות משתנות ובין אם ה"יתרון" כבר אינו נחוץ—סביר שהחברות תתפוגג. למעשה, סוגי חברויות אלו הם עסקיים באופיים ואינם מבוססים על איכויות עמוקות או מתמשכות.

חלק זה מסביר שחברויות המבוססות על תועלת (יתרונות מעשיים) נוצרות לעיתים קרובות בין אנשים שהם מנוגדים זה לזה או בעלי תכונות מנוגדות. לדוגמה, אדם עני עשוי ליצור קשר עם אדם עשיר מכיוון שהוא מחפש סיוע כספי, בעוד האדם העשיר עשוי להפיק תועלת על ידי קבלת עבודה, שירותים או צורה אחרת של תמיכה מהאדם העני. באופן דומה, מי שבור עשוי לחפש ידידות עם אדם משכיל או בעל ידע כדי ללמוד או להפיק תובנות, ואדם בעל הידע עשוי ליהנות מהאפשרות לחלוק את מומחיותו או להשיג דבר מה אחר בתמורה.

הרעיון המרכזי כאן הוא שמערכות יחסים כאלה הן עסקיות במהותן—הן נוצרות בגלל שלכל אחד מהצדדים יש משהו שחסר לשני, והם מחליפים ערך כדי למלא את הצרכים הללו. זה לא נוגע לחיבה פנימית או קשר כן, אלא יתרון הדדי, דבר שהופך את היסוד של חברויות כאלה לפחות יציב בהשוואה לאלה המבוססות על מעלה או חיבה אמיתית.

אריסטו דן בדינמיקה של מערכות יחסים וחברויות, במיוחד כאשר הן נוצרות מתוך תועלת או משיכה בלתי שווה. כאן הוא מתאר תרחיש מסוים שקשור למאהבים—כאשר מישהו שאוהב את האחר דורש שיאהבו אותו בחזרה באותה צורה ובאותה מידה. אריסטו מציין שזה עשוי להיראות לעיתים אבסורדי (או "מגוחך") במקרים שבהם יש חוסר איזון ברור בכמה כל אחד מהם ראוי לאהבה. במילים אחרות, אם האדם שדורש אהבת נגד אינו מחזיק בתכונות שיכולות לעורר אהבה באופן טבעי, דרישתו נראית בלתי הגיונית ואפילו מגוחכת.

עם זאת, אריסטו מוסיף ניואנס חשוב: אם שני האנשים שווים באהבתם, כלומר שניהם מחזיקים בתכונות דומות שמעוררות חיבה, אז ייתכן שדרישה שכזו לאהבה שווה היא הגיונית. אם לא, הדרישה להדדיות הופכת לחסרת הצדקה. למעשה, הוא רומז על החשיבות של איזון וערך הדדי במערכות יחסים—מערכות יחסים שמבוססות על הוגנות ולא על ציפיות לא ריאליות.

אריסטו מציין רעיון חשוב לגבי האופן שבו הפכים (או "ניגודים") מתקשרים אחד עם השני. הוא מציע שההפכים לא שואפים זה לזה רק בגלל שהם הפכים—אלא שהם נוטים לשאוף לאיזון או למצב ביניים. מצב "ביניים" זה נתפס כטוב או אידיאלי.

לדוגמה, הוא אומר שזה לא טוב שמשהו שהוא יבש מאוד יהפוך לרטוב לגמרי; במקום זאת, האידיאל הוא שהוא יגיע למצב מתון ומאוזן—לא רטוב מדי ולא יבש מדי. אותו הדבר נכון בנוגע להפכים אחרים, כמו חם וקר: המטרה היא לא להפוך לחלוטין מקיצון אחד לאחר, אלא למצוא אמצע הרמוני.

רעיון זה קשור לפילוסופיה הרחבה יותר של אריסטו על איזון ומתינות, שבה הוא מדגיש לעיתים קרובות שהימנעות מקיצוניות ומציאת "הממוצע" או הדרך האמצעית מובילה לתוצאות הטובות ביותר, אם זה באתיקה, בטבע או ביחסים. המצב האמצעי הזה הוא המקום שבו לעיתים קרובות שוכנת הטוב האמיתי או הפריחה.

כאן אריסטו מכיר בכך שעל אף שהוא נגע בקצרה ברעיונות מסוימים – כמו כיצד ניגודים (כגון עשיר ועני, בור ומשכיל) יכולים ליצור חברויות המבוססות על תועלת, או הרעיון שדברים בינוניים נחשבים ראויים – הנקודות הללו אינן המרכז של הדיון שלו על חברות. למעשה, הוא אומר, "בואו נתקדם, כי הפרטים הללו הם פחות חשובים לנושא העיקרי שלנו." מטרתו המרכזית היא לבחון את המהות העמוקה של החברות והתנאים שבמסגרתם נוצרת חברות אמיתית וקבועה, ולא להסתבך יתר על המידה בתצפיות משניות או פחות רלוונטיות.