ספר 8 / פרק 8
פסקה 1 - טבע האהבה והכבוד בחברות.
הסבר - חלק אחר חלק
"רוב האנשים, מתוך שאפתנות, נוטים לרצות להיות נאהבים יותר מלפזר אהבה; וזה גם ההסבר לכך שרבים אוהבים חנופה. החנפן הוא ידיד שנמצא במעמד נמוך יותר, או לכל הפחות מעמיד פנים שהוא כזה ושאוהב יותר ממה שהוא נאהב. להיות נאהב נתפס כדומה במידה מסוימת לזכות בכבוד, ורוב האנשים שואפים לכך."
קטע זה מדגיש נטייה בטבע האנושי: רבים מעדיפים להיות נאהבים מאשר לאהוב באופן פעיל אחרים. העדפה זו נובעת משאפתנות ומרצון להכרה או לאישור. אריסטו מציין שזו הסיבה שאנשים נמשכים לעתים קרובות לחנופה – החנופה מעניקה להם תחושה של אהבה או הערכה, אפילו אם החיבה אינה כנה. המחניף מקבל תפקיד נחות, אמיתי או מעמיד פנים, בכך שהוא מפגין יותר חיבה והערצה מכפי שהוא מקבל, דבר שפונה לאגו של האדם שמחמיאים לו. עבור רבים, תחושת האהבה דומה לתחושת כבוד או הערכה, שאריסטו מדגיש כיעד נפוץ שאנשים שואפים אליו.
"נראה כי אנשים אינם בוחרים בכבוד לשמו, אלא כמטרה משנית. רוב האנשים נהנים מכבוד הניתן להם על ידי בעלי סמכות, מתוך תקווה (שהם חושבים שאם ירצו משהו, יוכלו לקבל זאת מהם; ולכן הם נהנים מהכבוד כסימן לטובה שעשויה לבוא בעתיד). ואילו אלה השואפים לכבוד מצד אנשים טובים ובעלי ידע, מחפשים בכך לאשר את דעתם על עצמם; הם נהנים מהכבוד משום שהם מאמינים בטוב שבקרבם, על סמך שיפוטם של אלה המדברים עליהם."
אריסטו מנתח מדוע אנשים מחפשים כבוד ומה המשמעות של הכבוד עבורם. הוא מציין שרוב האנשים אינם משתוקקים לכבוד למען עצמו, אלא למה שהוא מסמל או מביא עמו. לדוגמה:
1. כבוד מצד בעלי סמכות: אנשים לעיתים קרובות שואפים לקבל כבוד מאנשים בעלי כוח משום שהם רואים בכך סמל לתועלת פוטנציאלית. הם מאמינים שקבלת כבוד עשויה להוביל לטובות הנאה או עזרה בעתיד. לכן, הכבוד מוערך כמעין הבטחה או ציפייה ליתרונות עתידיים.
2. כבוד מצד אנשים חכמים או מוסריים: לעומת זאת, כאשר מישהו מבקש כבוד מאנשים שהם נבונים או טובים מוסרית, זה בדרך כלל מפני שזה מחזק את האמונה שלהם בערכם העצמי. סוג זה של כבוד נותן להם ביטחון בכך שהם אכן טובים או מוסריים, שכן הוא משמש כאישור מצד אנשים שהדעות שלהם נחשבות.
בשני המקרים, אריסטו מדגיש שאנשים לא בהכרח רודפים אחרי כבוד רק לשם הכבוד עצמו. במקום זאת, הם רואים בו כלי—או אמצעי להשגת משהו בעתיד או דרך לאשר את טובתם העצמית דרך השיפוט של אחרים.
"בזה שאוהבים אותנו, לעומת זאת, אנשים מוצאים עונג בזכות הדבר עצמו; ולכן נראה שזה עדיף על פני כבוד, וחברות היא דבר שנחשק בפני עצמו."
חלק זה מדגיש את השמחה הפנימית שאנשים חווים כאשר אוהבים אותם. בניגוד לכבוד—שהערך שלו לעיתים תלוי בגורמים חיצוניים, כמו מי מעניק את הכבוד ובאיזו סיבה—אהבה מוצגת כדבר שמספק מעצם טבעו. היא לא זקוקה להצדקה משנית, כמו רכישת טובות הנאה או אישור ערך עצמי. אהבה היא אישית וישירה, מה שהופך אותה ליותר רצויה ובעלת ערך. אריסטו משתמש בכך כדי להראות שחברות, שמבוססת על אהבה, היא בעלת ערך בפני עצמה, ולא בגלל מטרה חיצונית או תועלת כלשהי.
"אבל נראה שהאהבה טמונה יותר בלתת אהבה מאשר בלהיות נאהב, כפי שניכר מהשמחה שאמהות מוצאות באהבת ילדיהן; הרי ישנן אמהות שמוסרות את ילדיהן לגידול אצל אחרים, וכל עוד הן יודעות מה עלה בגורלם, הן ממשיכות לאהוב אותם מבלי לדרוש אהבה בחזרה (אם הן לא יכולות לקבל את שניהם). הן נראות מסופקות רק מלראות את ילדיהן מצליחים; והן עצמן אוהבות את ילדיהן, אפילו אם הילדים, מחמת חוסר מודעות, לא נותנים להן דבר ממה שראוי לאם לקבל."
אריסטו מציין שהרגש האמיתי והעמוק, במיוחד בהקשר של חברות, טמון יותר בפעולה של לאהוב מאשר בלהיות אהוב. כדי להפוך את הרעיון למובן, הוא משתמש בדוגמה של אם. אהבתה של אם לילדה היא ללא תנאי וללא אנוכיות—היא מוצאת שמחה וסיפוק בעצם האהבה שהיא מרעיפה על ילדה וביכולת לראות אותו מצליח, ללא קשר אם הילד משיב לה אהבה באופן מלא או אפילו מכיר בה.
גם כאשר אמהות מפקידות את גידול ילדיהן בידי אחרים, אהבתן אינה פוחתת, כל עוד הן יודעות שהילדים בטוחים ומשגשגים. אהבה מסוג זה אינה תלויה בקבלה של דבר בתמורה, כמו הכרת תודה או חיבה; היא מתמקדת לחלוטין בטובתו של האהוב. דוגמה זו מדגישה את טיבה העמוק והנותן של אהבה אמיתית—שבפועל הנתינה עצמה של האהבה היא הגמול הגבוה ביותר, ולא הדרישה לאישור או להחזר.
"כיוון שחברות מבוססת יותר על האהבה מאשר על ההתמסרות האחרת, וכיוון שמי שאוהב את חבריו הוא זה שמוערך בזכות כך, נראה כי האהבה היא התכונה המאפיינת את החברים. לכן, רק אצל מי שהאהבה קיימת במידה הנכונה, החברות נשארת לאורך זמן, ורק סוג זה של חברות באמת מחזיק מעמד."
אריסטו טוען שחברות אמתית מתמקדת בעיקר בלאהוב ולא בלהיות נאהב. אנשים הדואגים באופן פעיל לחבריהם ומוקירים אותם, במקום להתרכז בקבלת חיבה או תועלות בתמורה, הם אלה המשובחים כחברים טובים. פעולת האהבה הזו, או הרצון הטוב חסר האינטרס לטובת האחר, היא בעיני אריסטו המידה הטובה המרכזית בחברות.
הוא גם מדגיש שחברויות מחזיקות מעמד רק כאשר איזון האהבה הוא "במידה הראויה", כלומר שהוא הולם והדדי במידה מסוימת. סוג זה של אהבה כנה והדדית הוא מה שמאפשר לחברויות להתקיים לאורך זמן. ללא זה, חברויות ייחלשו או ייעלמו.