ספר 8 / פרק 7
פסקה 2 - שוויון בצדק ובידידות
הסבר - חלק אחר חלק
"אך השוויון אינו נראה בצורה זהה במעשי צדק ובידידות; שכן במעשי צדק, מה ששווה במובן הראשי הוא מה שמתאים להישג או לזכאות, בעוד שהשוויון הכמותי הוא משני. ואילו בידידות, השוויון הכמותי הוא העיקרי, והתאמה להישג או לזכאות היא משנית."
אריסטו מבחין כיצד "שוויון" פועל באופן שונה בצדק לעומת חברות. בענייני צדק, הצורה העיקרית של שוויון היא פרופורציונלית ליכולת או לזכאות—כלומר, אנשים מטופלים בהתאם למה שמגיע להם או למה שהרוויחו, כמו מתן תגמול על מאמץ או יכולות. השוויון הכמותי (שבו כולם מקבלים את אותו הדבר) פחות חשוב בצדק—הוא מהווה שיקול משני.
בחברות, לעומת זאת, המצב הפוך. הצורה העיקרית של שוויון היא כמותית, כלומר ששני החברים צריכים לתת ולקבל פחות או יותר באופן שווה. חברות פחות עוסקת בחישוב מדויק של מה שמגיע לכל אחד (זכאות) ויותר בתחזוק איזון במערכת היחסים כדי שאף אחד מהצדדים לא ירגיש שהיחסים חד-צדדיים. תחושת ה"נתינה וקבלה" המשותפת היא היסוד של החברות, בעוד שהיכולת או הזכאות הופכות לשיקול משני.
בקצרה: צדק מעריך הוגנות לפי הכישורים או ההישגים של האדם, בעוד שחברות מעדיפה הוגנות מבחינת חילופי אכפתיות, חיבה או תמיכה שווים.
"זה מתברר כאשר יש פער גדול במעלה המידות הטובות או הרעות, בעושר או בכל דבר אחר בין הצדדים; כי אז הם כבר אינם חברים, ואף לא מצפים להיות כאלה."
אריסטו מציין שידידות דורשת מידה מסוימת של קרבה או דמיון בין האנשים המעורבים. אם יש פער משמעותי בתחומים כמו מידות טובות (אופי מוסרי), מידות רעות (התנהגות שלילית), עושר, או כל גורם חשוב אחר, זה יוצר חיץ שמונע ידידות אמיתית. כאשר הפער גדול מדי, הקשר מתפרק מכיוון שלשני הצדדים כבר אין קרקע משותפת או כבוד הדדי. למעשה, ידידות משגשגת על איזון מסוים או מעמד משותף, ובלעדיהם היא מפסיקה להתקיים – או שאפילו לא מצפים לה מלכתחילה.
"וזה מתברר באופן הבולט ביותר במקרה של האלים; שכן הם עולים עלינו באופן מוחלט בכל הדברים הטובים. אך הדבר ברור גם במקרה של מלכים; שכן אף להם, אנשים שהם נחותים מהם בהרבה אינם מצפים להיות חברים שלהם; כמו כן, אנשים פשוטים וחסרי חשיבות אינם מצפים להיות חברים עם הגדולים או החכמים ביותר."
אריסטו מסביר שבמערכות יחסים מסוימות שבהן יש אי-שוויון עצום - כמו בין בני אדם לאלים, או בין אנשים רגילים למלכים - הרעיון של ידידות, כפי שאנו מבינים אותו בדרך כלל, אינו חל. זאת מכיוון שידידות מבוססת על איזשהו בסיס משותף או שוויון, וכאשר צד אחד עולה בהרבה על השני בתכונות כמו טוב, חוכמה או מעמד, היסוד לידידות נעלם. לדוגמה, איננו מדמיינים את עצמנו כ"ידידים" של אל, משום שהם כל כך מעבר ליכולת ההבנה או ההשגה האנושית. באופן דומה, אדם רגיל כנראה לא יצפה להיות חבר קרוב של מלך או גאון, מכיוון שפערי המעמד או המידות בין הצדדים גדולים מדי.
"במקרים כאלה, אין אפשרות להגדיר בדיוק עד לאיזו נקודה חברים יכולים להישאר חברים; שכן אפשר לקחת הרבה ועדיין לשמור על החברות, אבל כשצד אחד מתרחק למרחק גדול מאוד, כמו שאלוהים מרוחק, האפשרות לחברות נפסקת."
אריסטו מציין שיש גבולות למידת האי-שוויון שחברות יכולה לשאת לפני שהיא חדלה להיות חברות אמתית. אמנם חברות יכולה לשרוד שינויים או הבדלים רבים — בין אם במידות, במעמד או בנסיבות — אבל יש נקודה שבה אחד הצדדים מתרחק כל כך מהשני (בעוצמה, באופי הטוב, או אולי בנסיבות החיים) כך שהבסיס לחברות נעלם. הוא משתמש באל כדוגמה עליונה לכך: ה"מרחק" העצום בין בני האדם לאל הופך את רעיון החברות לבלתי אפשרי, מכיוון שהקשר כבר אינו שוויוני או ניתן להשוואה במובן משמעותי. הדבר חל גם על קשרים אחרים, כמו זה שבין מלך לפשוט-עם, שבהם פער גדול מדי מונע חיבור הדדי. בסופו של דבר, חברות תלויה במובן מסוים של קרקע משותפת, ואם זו נעלמת לחלוטין, גם החברות נעלמת.
"זוהי למעשה מקור השאלה האם חברים באמת מאחלים לחבריהם את הטוב המוחלט ביותר, למשל להיות אלים; שכן במקרה כזה חבריהם כבר לא יהיו חברים עבורם, ולכן לא יהיו טובים עבורם (כי חברים הם דברים טובים)."
אריסטו מתמודד עם שאלה מורכבת: האם חברים אמיתיים באמת מאחלים לחבריהם את ה"טוב הגדול ביותר" האפשרי, כמו להפוך לאלים? במבט ראשון, זה נראה מובן מאליו שעלינו לרצות את הטוב ביותר עבור חברינו. עם זאת, אריסטו מציין כאן בעיה פוטנציאלית—אם חבר שלכם היה עולה למעמד אלוהי, טבע מערכת היחסים ביניכם היה משתנה בצורה מהותית. הוא היה הופך להיות כל כך שונה מכם (בכוח, במעלה, או בקיום), שהידידות האמיתית כפי שהיא מוגדרת כבר לא הייתה אפשרית. ידידות, כפי שאריסטו מגדיר אותה, מתבססת על מידה מסוימת של שוויון או לפחות התאמה בין אנשים.
לכן, באופן פרדוקסלי, לאחל לחבר להתרומם באופן קיצוני, כמו להפוך לאל, עשוי שלא להיות דבר "טוב" עבורך או עבור הידידות עצמה, כיוון שחברים במהותם הם "דברים טובים" זה עבור זה. אם הדינמיקה נהרסת, היחסים והתועלת שהם מספקים נעלמים גם כן. התובנה הזאת מעמיקה את הדיון בשאלה מה אנחנו באמת מאחלים לאהובינו, והאם "שיפורים" בלתי מוגבלים הם תמיד רצויים בהקשר של קשר אנושי.
"התשובה היא שאם צדקנו כשאמרנו שחבר מאחל טוב לחברו למענו, אזי על חברו להישאר כפי שהוא, יהיה אשר יהיה; ולכן, זה יקרה רק כל עוד הוא נשאר אדם שהוא יאחל לו את הטוב הגדול ביותר."
חלק זה מדגיש שבעצם חברות אמיתית כוללת את הרצון לטוב ביותר עבור החבר שלך, לא באופן מרוחק או מופשט, אלא בהתאמה למהות האמיתית של מי שהחבר שלך באמת. אם אדם מאחל לחברו את ה"טובין הגדולים ביותר", הכוונה היא לרצות את הטוב ביותר עבורו על פי טבעו ונסיבותיו. אריסטו מציין שהרצון הזה לטוב ביותר קשור למהות של החבר—לדוגמה, היותו בן-אדם—והוא נשאר תקף כל עוד החבר נותר מי שהוא (כמו במקרה הזה, כבעל מהות אנושית).
לדוגמה, אם מישהו היה מאחל שחברו יהפוך למשהו שונה לחלוטין, כמו אל או ישות משודרגת לחלוטין, הדבר עשוי לנתק את הקשר שבחברות. לפי אריסטו, חברות מבוססת על ההכרה ההדדית באנושיות או במהות הבסיסית של זה שזה, והשאיפה ל"טובין הגדולים ביותר" צריכה לכבד את החיבור הזה ולא לשנות אותו מעבר למה שהיחסים יכולים להכיל.
"אבל אולי לא את כל הטובין הגדולים ביותר; שכן כל אדם מבקש את הטוב ביותר בראש ובראשונה עבור עצמו."
חלק זה מדגיש תובנה עדינה אך חשובה לגבי הטבע האנושי והחברות. אריסטו מציע שלמרות שחברים באמת מבקשים טוב עבור חבריהם, קיימים גבולות עד כמה משאלה זו יכולה להתרחב. הוא מרמז באופן מפורש שכל אדם שם בראש סדר העדיפויות שלו את טובתו האישית. אין מדובר באנוכיות במובן השלילי, אלא בהכרה באמת בסיסית על טבע האדם: אנשים שואפים למה שטוב עבורם בראש ובראשונה כדי לשגשג.
בהקשר של חברות, המשמעות היא שבעוד ייתכן שתרצה דברים טובים מאוד עבור חברך, עדיין באופן יסודי תעריך יותר את מה שטוב עבורך מעל לכל האחרים. אין זה אומר להתעלם מחברך, אלא להכיר בעובדה שבני אדם מתוכנתים לשמר את עצמם ולשאוף למימוש אישי בראש ובראשונה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במצבים שבהם שינויים קיצוניים בחייו של חבר (כמו להפוך לאל, כפי שאריסטו מציין בהומור) עשויים להפר את האיזון של החברות או להפוך את הקשר לבלתי אפשרי להמשך.