ספר 8 / פרק 7
פסקה 1 - חברויות של חוסר שוויון
הסבר - חלק אחר חלק
"אך קיימת סוג אחר של ידידות, והוא זה שכולל אי-שוויון בין הצדדים, למשל, בין אב לבן ובאופן כללי בין מבוגר לצעיר, בין איש לאשתו ובאופן כללי בין שליט לנשלט."
אריסטו מציג סוג של חברות שאינה מבוססת על שוויון בין שני האנשים המעורבים. במערכות יחסים אלו, לאחד הצדדים יש מעמד גבוה או סמכותי יותר מהשני, כמו בין הורה לילד, מבוגר וצעיר, בעל ואישה, או שליט ונתיניו. חברויות אלו מאופיינות באי-שוויון במעמד, בתפקידים או באחריות.
"וגם סוגי הידידות הללו שונים זה מזה; שכן אין מדובר באותו סוג של ידידות בין הורים וילדים לבין שליטים ונשלטים, ואפילו הידידות שבין אב לבן אינה זהה לזו שבין בן לאב, בדיוק כפי שזו שבין בעל לאישה אינה זהה לזו שבין אישה לבעל."
אריסטו מדגיש שחברויות המבוססות על יחסים לא שווים – כמו בין הורים וילדים, שליטים ונשלטים, או בין בעלים ונשותיהם – אינן זהות זו לזו. אפילו בתוך סוג יחסים מסוים, כמו בין הורה לילד, הדינמיקה משתנה בהתאם לכיוון: היחס של אב לבנו אינו זהה ליחס של הבן לאביו. באופן דומה, הקשר שבעל מרגיש כלפי אשתו שונה מהקשר שאישה מרגישה כלפי בעלה. הבדלים אלו נובעים מכך שהתפקידים, האחריות והסיבות לאהבה משתנים עבור כל אדם בתוך היחסים הללו.
"שהמידה הטובה והתפקוד של כל אחד מאלה שונים, וכך גם הסיבות שבגללן הם אוהבים; ולכן, האהבה והידידות שונות גם הן."
אריסטו אומר שהסגולה (תכונות של טוב או מצוינות) והתפקיד (פונקציה, חובה או מטרה) של כל אדם במערכות יחסים אלו אינם זהים. מכיוון שבני האדם במערכות יחסים כמו הורה-ילד, בעל-אישה, או שליט-נתין תורמים בצורה שונה ולמטרות שונות, הבסיס לאהבתם וסוג הידידות שהם חולקים יהיו גם הם שונים. למעשה, טבע הקשר מעוצב על פי התפקידים והסגולות הייחודיים של כל אדם המעורב.
"אם כן, כל צד אינו מקבל את אותו הדבר מהצד השני, וגם איננו צריך לצפות לכך; אך כאשר ילדים מעניקים להורים את מה שעליהם להעניק למי שהביאם לעולם, והורים מעניקים לילדיהם את מה שעליהם להעניק, אז החברות בין אנשים כאלה תהיה יציבה ומצוינת."
אריסטו מסביר שבמערכות יחסים שבהן קיימת אי-שוויון מובנה – כמו בין הורים לילדים – אין זה מציאותי או מתאים ששני הצדדים יתנו או יצפו לאותם דברים זה מזה. לכל צד יש תפקיד ואחריות שונים בהתאם למעמדו בקשר. לדוגמה, ילדים חייבים להוריהם כבוד והכרת תודה על כך שהם הביאו אותם לעולם וטיפחו אותם, בעוד שההורים חייבים לילדיהם דאגה, הדרכה ותמיכה.
כאשר כל צד ממלא את תפקידו הייחודי ונותן בהתאם למה שמתאים למערכת היחסים, הקשר ביניהם הופך לחזק ועמיד ("מתמשך ומעולה"). אריסטו מדגיש כאן שהאיזון במערכות יחסים כאלה אינו נובע משוויון מוחלט, אלא מכך שכל צד מקיים את חובותיו הייחודיות בצורה שמכבדת את ההבדלים ביניהם.
"בכל סוגי החברות שמבוססים על אי-שוויון, גם האהבה צריכה להיות מותאמת באופן יחסי – כלומר, האדם הטוב יותר צריך להיות נאהב יותר ממה שהוא עצמו אוהב, וכך גם האדם השימושי יותר, ובאותו האופן בכל מקרה אחר. משום שכאשר האהבה מותאמת לערך של הצדדים, נוצרת למעשה תחושת שוויון, ששוויון זה נחשב למאפיין מרכזי של חברות."
אריסטו מסביר שבחברויות שבהן קיימת אי-שוויון מובנה – כמו בין הורה לילד, שליט לנשלט, או בעל לאישה – האהבה שכל צד מעניק צריכה להיות פרופורציונלית לתפקידים או לתרומות שלהם. לדוגמה, האדם ה"נעלה" יותר (בהתבסס על מעלתו, חוכמתו או תפקידו) או האדם ה"יותר מועיל" אמור באופן טבעי להיות נאהב בעוצמה רבה יותר על ידי השני, כי הוא מביא תרומה גדולה יותר לקשר.
איזון זה של אהבה, המבוסס על הערך או מה שכל צד תורם, יוצר מעין שווי משקל. גם אם שני האנשים אינם שווים במעמד, במעלות או בתפקידיהם, אהבה פרופורציונלית מסייעת לייצב את הקשר וליצור תחושה של הרמוניה או הגינות. עבור אריסטו, פרופורציונליות זו מאפשרת לחברויות הללו לשקף צורה מסוימת של שוויון, שהיא תכונה חיונית בכל מערכת יחסים שיכולה להיחשב באמת כחברות.