אתיקה

אריסטו אומר שיש מערכות יחסים שמזכירות חברות אמיתית בדרכים מסוימות, אך שונות בדרכים אחרות, ולכן אנשים גם רואים בהן חברות ובמקביל לא תמיד תופסים אותן ככאלה באופן מלא. מערכות יחסים אלו עשויות לכלול מאפיינים חיצוניים דומים לחברות אמיתית (כמו תועלת או הנאה הדדית), אך חסרות את ההיבטים העמוקים והמתמשכים יותר שמגדירים חברות אותנטית. התערובת הזו של דמיון ושוני ביחס למה שהיא חברות אמיתית יוצרת את המתח בהבנה שלהן.

אריסטו אומר כאן שחברויות המבוססות על הנאה או תועלת דומות במידה מסוימת לחברויות מבוססות מעלה, משום שהנאה ותועלת יכולות להיות בעצמן חלק מחברויות של מעלה. בחברויות כאלה, שני אנשים באמת דואגים לאופיו ורווחתו של האחר, אך מערכות יחסים אלו יכולות לכלול באופן טבעי גם הנאה (תענוג) ותועלת הדדית. לכן, העובדה שיסודות אלה—הנאה ותועלת—נמצאים בכל סוגי החברויות מקלה לבלבל בין חברויות של הנאה או תועלת לחברויות של מעלה, למרות שהן שונות באופן מהותי בעומקן ובמטרתן.

אריסטו מדגיש כאן שחברויות אמיתיות והמידותיות הן יציבות, מתמשכות ובלתי ניתנות לערעור. הן אינן נפגעות בקלות מרכילות, סכסוכים או שינויים בנסיבות. זאת מכיוון שחברויות אלו מבוססות על טוב משותף והערכה כנה לאופיו של השני, דבר שהופך אותן לעמידות במיוחד.

לעומת זאת, הסוגים האחרים של חברויות – אלו המבוססות על הנאה או תועלת – הן שבריריות וזמניות. הן משתנות במהירות כי הן נשענות על גורמים חיצוניים. למשל, חברות המבוססת על תועלת עשויה להתפרק ברגע שאחד הצדדים מפסיק להפיק תועלת מהשני, או שחברות המבוססת על הנאה עשויה לדעוך אם ההנאה המשותפת מפסיקה. שינויים מהירים אלו והבסיס השטחי של חברויות אלו גורמים להן להיראות פחות כמו חברויות אמיתיות בהשוואה לחברויות המידותיות. לכן, אריסטו מצביע על ההבדל היסודי ביניהן לבין החברויות המידותיות, למרות שיש להן דמיון שטחי מסוים.