ספר 8 / פרק 6
פסקה 4 - חברות וסמכות
הסבר - חלק אחר חלק
"בעלי סמכות נוטים להחזיק חברים השייכים לשתי קטגוריות נפרדות: ישנם כאלה שהם מועילים להם ויש כאלה שהם נעימים בחברתם, אך לעיתים רחוקות מדובר באותם אנשים. זאת מכיוון שבדרך כלל הם אינם מחפשים אנשים שנעימותם מלווה במידות טובות או כאלה שמועילותם קשורה למטרות נעלות. במקום זאת, הם שואפים לתענוגות ומעדיפים אנשים זריזי-מחשבה שמספקים בידור, ואת החברים האחרים הם בוחרים לפי יכולתם לבצע משימות בהתאם להוראותיהם. תכונות אלו כמעט ולא מתקיימות אצל אדם אחד."
בחלק זה אריסטו מעיר על כך שאנשים בעמדות סמכות, כמו מנהיגים או בעלי כוח חברתי או פוליטי, נוטים לסווג את חברויותיהם לשני סוגים: חברים שמועילים וחברים שהם נעימים. עם זאת, נדיר שאותו אדם יהיה גם מועיל וגם נעים עבורם.
אריסטו מבקר את האופן שבו אנשים כאלה מעדיפים נוחות או רווח אישי על פני תכונות עמוקות ומשמעותיות יותר בחברויות שלהם. הם אינם מחפשים אנשים שהם גם נעימים וגם בעלי סגולה (נעימות הנובעת מאופי טוב), או אנשים שמועילים בצורה שמשקפת מטרות נעלות. במקום זאת, הם נמשכים לרוב לשני סוגים של אנשים:
1. כאלה שמספקים הנאה בזכות היותם שנונים או מבדרים (אך לא בהכרח בעלי סגולה).
2. כאלה שמיומנים בביצוע הוראות או משימות ביעילות (אך התועלת שלהם נטולת מניע מוסרי או נעלה).
הבעיה שאריסטו מצביע עליה היא שהשילוב בין שתי התכונות הללו — "להיות כיף להיות בחברתו" ו"להיות מועיל באופן מהימן" — באותו אדם הוא נדיר. למעשה, מערכות יחסים כאלה מתמקדות ברווח אישי ולא בסגולה או בטוב משותף.
"כעת אמרנו שהאדם הטוב הוא גם נעים וגם מועיל; אך אדם כזה לא יהפוך לחבר של מי שמעמדו עולה עליו, אלא אם אותו אדם גם עולה עליו במידות הטובות. אם זה לא המצב, לא נוצר שוויון, כי הוא לא מוגבר בצורה פרופורציונלית בשני ההיבטים."
בחלק זה, אריסטו מדגיש היבט מרכזי שמאפשר לחברות אמיתית להתקיים כאשר ישנו הבדל במעמד החברתי או ה"סטטוס". הוא טוען שאדם טוב, שהוא גם נעים להיות בחברתו (מהנה) וגם מועיל (מועיל), לא יוכל בקלות להפוך לחבר עם מישהו הנמצא במעמד חברתי גבוה ממנו באופן משמעותי, אלא אם כן האדם בעל המעמד הגבוה עולה עליו גם ב-מעלות מוסריות (שלמות מוסרית).
מדוע? מפני שלצורך יצירת חברות אמיתית, יש צורך בתחושת שוויון. אם אחד הצדדים עשיר יותר, חזק יותר, או מפורסם יותר מהשני, אך אינו טוב יותר מבחינה מוסרית, נוצר חוסר איזון. ללא השוויון הזה בתוך הקשר, התנאים הנדרשים לחברות אמיתית—על פי הגדרתו של אריסטו—אינם מתקיימים.
במילים אחרות, אריסטו אומר שחברות טובה דורשת איזון, ואם יש פער משמעותי במעמד או בהישגים בין השניים, הפער הזה יכול להיסגר רק אם האדם ה"עליון" הוא גם אדם בעל אופי מוסרי מעולה.
"אבל אנשים שעולים עליו בשני ההיבטים אינם כה קלים למציאה."
אריסטו מדגיש כאן עד כמה נדיר למצוא אדם שהוא גם עליון במעמדו החברתי וגם עליון באופיו המוסרי (בסגולה). אנשים כאלה אינם נפוצים, מה שמקשה על "אדם טוב" (כלומר, מי שהוא גם מוסרי וגם נעים) ליצור חברויות מאוזנות עם אנשים שנמצאים מעליו במעמד. הדבר מרמז שחברויות אמיתיות מושפעות לעיתים קרובות משוויון או פרופורציונליות – בין אם בתכונות האישיות, בסגולות המוסריות, או במעמד החברתי. כאשר יש פער משמעותי, שהופך צד אחד ל"עליון" או "גבוה" בהרבה בשני ההיבטים, האיזון נפגע, מה שהופך חברויות כאלה לנדירות.
בעצם, לפי גישתו של אריסטו, חברויות משגשגות על תחושת שוויון או כבוד הדדי, שקשה לשמר כאשר קיימים פערים משמעותיים.