אתיקה

אריסטו מתאר כאן את הצורה האידיאלית של חברות, שהיא מאוזנת ומבוססת על רצון הדדי טוב ושוויון. סוג זה של חברות נחשב "מושלם" מכיוון שהוא עומד במבחן הזמן ועונה על הסטנדרטים הגבוהים ביותר של מה זו חברות אמיתית. במערכת יחסים כזו, כל אדם נותן משהו לשני ומקבל בתמורה משהו שווה ערך או דומה—בין אם זה תמיכה רגשית, ערכים משותפים או כבוד הדדי. החלפת הערכים המאוזנת הזו נתפסת כמאפיין של חברות אמיתית. מדובר בקשר הרמוני והדדי, שאינו חד-צדדי או מנצל.

אריסטו מסביר שחברויות המבוססות על הנאה חולקות קווי דמיון מסוימים עם הצורה הגבוהה ביותר של חברות (חברות המבוססת על מעלה). זאת משום שאנשים טובים, בהיותם בעלי מעלות ותכונות מוסריות, נוטים לשמח ולהיות נעימים בסביבתם. במילים אחרות, אופיים ומעשיהם הופכים אותם לנעימים זה לזה, מה שיוצר קשר שמזכיר, ברמה שטחית, את הקשר העמוק יותר של חברות המבוססת על מעלה. עם זאת, מדובר רק בדמיון חיצוני, ולא באותו הקשר האידיאלי והמתמשך שנשען על מצוינות מוסרית הדדית.

אריסטו אומר שגם חברויות המבוססות על תועלת (שבהן אנשים יוצרים קשר משום שהם מספקים תועלת או יתרון זה לזה) קשורות לחברות של "אנשים טובים." למה? מפני שאלה שהם טובים ומלאי סגולות הם באופן טבעי גם מועילים זה לזה. אופיים והמעלות שלהם הופכות אותם לעוזרים ובעלי ערך, גם בתוך מערכות יחסים שמונעות על ידי תועלת. עם זאת, הדבר אינו הופך חברויות המבוססות על תועלת לחברויות אמתיות ומלאות סגולה – הוא רק מדגיש שיש ביניהן צד משותף: תועלת הדדית.

אריסטו אומר שחברויות המבוססות על מניעים "נחותים", כמו הנאה או תועלת (בניגוד לסגולה האמיתית), נוטות להחזיק מעמד זמן רב יותר כאשר שני הצדדים מפיקים תועלת שווה ונהנים מאותו הדבר בקשר, והתועלת מגיעה מאותו מקור. לדוגמה, שני חברים פקחים או שנונים עשויים ליהנות מההומור ומהחברות זה של זה, מה שיוצר חיבור מאוזן והדדי. לעומת זאת, קשרים שבהם ההנאה אינה שווה – כמו הדינמיקה בין מאהב לנאהב – הם פחות יציבים. במקרים כאלה, כל אחד מהם מחפש סוג שונה של סיפוק (למשל, המאהב עשוי ליהנות מההערצה ליופיו של הנאהב, בעוד הנאהב פשוט נהנה מהיותו נחשק), מה שמקשה על הקשר להתמיד לאורך זמן.

אריסטו משווה בין סוגים שונים של מערכות יחסים על ידי חקירה של מה מחזיק אותן יחד – או גורם להן לדעוך. בחלק הזה, הוא מתמקד במערכות יחסים רומנטיות ומצביע על בעיה שיכולה להתעורר כאשר שני בני הזוג מתמקדים בדברים שונים. לדוגמה, אחד עשוי ליהנות פשוט מלהביט ביופיו החיצוני של בן או בת הזוג ("לראות את הנאהב"), בעוד שהשני נהנה להיות במרכז תשומת הלב ולקבל מחוות אוהבות ("לקבל תשומת לב").

הבעיה היא שהסיבות הללו להיות יחד קשורות לגורמים חיצוניים ובר חלוף – כמו מראה חיצוני או עוצמת תשומת הלב. כאשר היופי דוהה עם הזמן (כפי שקורה באופן בלתי נמנע) או כשהדינמיקה של הנתינה והקבלה משתנה, הניצוץ במערכת היחסים הזו נעלם לעיתים קרובות, משום שהיא לא התבססה על יסודות עמוקים ומתמשכים יותר.

לעומת זאת, אריסטו מציין שחלק מהאוהבים מצליחים לשמר את הקשר שלהם לאורך זמן. זה קורה כאשר, דרך היכרות ממושכת וזמן, הם לומדים להעריך ולאהוב את האיכויות העמוקות של זה – כמו האופי או האישיות. במקרים כאלה, התאמתם וערכיהם המשותפים מעניקים למערכת היחסים בסיס חזק יותר ועמיד יותר, מכיוון שהיבטים אלה פחות נוטים לדעוך או להשתנות בהשוואה לאלמנטים שטחיים כמו מראה חיצוני.

אריסטו אומר שיחסים המבוססים אך ורק על תועלת – שבהם אנשים מקושרים משום שהם מפיקים תועלת כלשהי אחד מהשני – הם יחסים שטחיים ואינם מחזיקים לאורך זמן. אלה אינם חברויות אמיתיות כי הקשר אינו נובע מהערכה של האדם השני כפי שהוא, אלא ממה שהוא יכול לספק. ברגע שהתועלת המעשית, ה"רוֹוח", נעלמת – כך גם הקשר. בעצם, כשהסיבה להיות יחד נעלמת, גם החיבור נעלם, כי מלכתחילה לא היה מדובר בחיבה אמיתית או בהערכה הדדית.