אתיקה

אריסטו מתאר את סוג הידידות הגבוה ביותר לפי תפיסתו, שנבנה בין אנשים שהם מטבעם טובים ומשתפים תכונות מוסריות או מידות דומות. בידידות כזו, שני הצדדים באמת מאחלים זה לזה את הטוב ביותר בגלל טובם המוסרי—לא מתוך מניע נסתר כמו חיפוש הנאה או תועלת, אלא פשוט משום שהם מעריכים ומכבדים את אופיו של האחר.

אריסטו אומר שצורת הידידות האמיתית ביותר מתרחשת כאשר שני אנשים דואגים זה לזה לא בגלל מה שהם יכולים להפיק מהקשר (כמו תועלת או הנאה), אלא משום שהם באמת מאחלים את הטוב ביותר זה לזה אך ורק למען טובתו של השני. סוג כזה של ידידות מבוסס על אופיים הפנימי ועל המעלות המוסריות שלהם, ולא על גורמים חיצוניים או זמניים. מכיוון שטוב אמיתי נוטה להיות יציב ומתמשך, ידידות כזו מחזיקה מעמד כל עוד שני האנשים נשארים טובים. במילים אחרות, זו ידידות המבוססת על כבוד הדדי עמוק למעלותיו של האחר.

חלק זה מדגיש כי ידידות אמיתית ומלאה (או "מושלמת") מתקיימת בין אנשים שהם באמת בני סגולה וטובים מבחינה מוסרית. כאשר אריסטו משתמש בביטוי "טובים ללא סייג", הוא מתכוון לאנשים שהם במהותם ובאופן טהור טובים – לא בתנאים או בדרכים מוגבלות. אנשים טובים אלו אינם מיטיבים רק עם עצמם, אלא מתנהגים בטוב לב ובעקביות גם כלפי אחרים, ובכלל זה כלפי חבריהם.

בהקשר של הידידות ביניהם, טוב ליבם הופך אותם מטבעם לעוזרים ומיטיבים האחד לשני, לא מתוך הכרח או מניעים אנוכיים, אלא פשוט כהשתקפות של אופיים המוסרי הטוב. טוב ליבם מהווה תכונה קבועה ואמינה שמחזקת את הקשר ביניהם.

אריסטו אומר כאן שאנשים שהם באמת טובים לא רק מחזיקים במעלות מוסריות, אלא גם נעים להיות בחברתם באופן טבעי. למה? מפני שהטוב שלהם משתלב עם פעולות ותכונות שמספקות ומסמכות באופן טבוע. אנשים אלה מוצאים שמחה בפעולות נעלות ובעלות משמעות, גם בפעולות שלהם וגם באלה של אחרים שדומים להם. מכיוון שהפעולות שלהם הן מוסריות ודומות באופיין, הם חווים הנאה והערכה הדדית זה מזה. בעצם, טוב לב באופי הופך אנשים לנעימים באופן אובייקטיבי ("ללא יוצא מן הכלל") וגם לנעימים זה לזה בזכות העיסוק המשותף במעשים מוסריים.

אריסטו אומר שסוג זה של חברות "מושלמת"—המבוססת על טוב לב הדדי, מעלה ודאגה אמיתית—נוטה להחזיק לאורך זמן. היא נשמרת מכיוון שהיא כוללת את כל התכונות המהותיות המגדירות חברות אמיתית. תכונות אלו, כגון רצון טוב זה לזה למען טובת השני ושיתוף תחושת טוב לב, יוצרות קשר יציב ומתמשך. בניגוד לחברויות המבוססות על תועלת (שימושיות) או הנאה, שיכולות לדעוך כאשר הנסיבות או האינטרסים משתנים, הקשר העמוק הזה ניחן בחוזק טבעי, מה שהופך אותו לעמיד ומוצק.

אריסטו אומר כאן שכל החברויות קיימות משום שהן מביאות משהו חיובי למעורבים בהן—או טוב (תחושת מוסר, סגולה או שיפור הדדי) או הנאה (כיף, סיפוק אישי והנאה). ה"טוב או ההנאה" יכולים להיות משהו מופשט (כמו התאמה לערכים או אידיאלים עמוקים יותר) או משהו שחווים ומפיקים ממנו הנאה ישירות במערכת היחסים. בנוסף, הוא מציין שחברויות בדרך כלל נבנות על סוג של דמיון או תכונה משותפת, אשר מהווה את הבסיס לקשר. במילים אחרות, אנו נוטים ליצור חברויות עם אנשים שמתחברים אלינו בצורה משמעותית—בין אם זה דרך ערכים משותפים, הנאה הדדית, או מטרות משותפות.

בקטע הזה אריסטו מסביר שבידידות בין אנשים טובים באמת – כאלה שהם מוסריים ורחבי מידות טובות – הכל בידידות נובע באופן טבעי מתכונותיהם הפנימיות. טוב ליבם מבטיח שכל המרכיבים שהופכים ידידות לאידיאלית – כמו כבוד הדדי, נדיבות והנאה – יהיו נוכחים מעצמם. בנוסף, מה שהוא "טוב באופן מוחלט" (משהו שהוא באמת טוב, ולא רק במצב מסוים או באופן סובייקטיבי) הוא גם "נעים באופן מוחלט." במילים אחרות, המידות הטובות שלהם לא רק עושות אותם טובים, אלא גם באמת מהנים זה לזה, והתכונות האלה – טוב לב ויכולת להביא שמחה – הן התכונות הכי אהובות והכי מעוררות הערכה באדם. לכן ידידויות המבוססות על מידות טובות הן הצורות הכי עמוקות והכי מתמשכות של ידידות – הן מבטאות את ההיבטים הגבוהים והטובים ביותר בטבע האנושי.

אריסטו מסיק שהצורה הטהורה, החזקה והאמיתית ביותר של אהבה וחברות מתקיימת בין שני אנשים שהם בעלי סגולה – כלומר, אנשים שהם מוסריים וטובים, ומשתפים ערכים ותכונות אופי דומות. הקשר ביניהם אינו מבוסס על הנאות חולפות או תועלת זמנית, אלא על כבוד הדדי, טוב משותף ודאגה כנה לרווחתו של האחר. קשר כזה, לפי אריסטו, הוא שיאם של יחסי אנוש, משום שהוא מושתת על תכונות נצחיות ומעניק תחושת סיפוק הדדית ברמה העמוקה ביותר.