אתיקה

אריסטו אומר כאן שלשני הצדדים ביחסי ידידות המבוססים על אי-שוויון (כאשר צד אחד עדיף בדרך מסוימת, כמו במעלה מוסרית, כוח או תועלת, והצד השני נמצא בעמדה נחותה או נזקק) יש סיבות מוצדקות לצפות לתמורה מיוחדת מהקשר. זה לא בלתי סביר שכל אחד מהם יאמין שהוא אמור להפיק תועלת ייחודית מהקשר – פשוט בדרכים שונות. במילים אחרות, לכל אחת מהגישות יש הצדקה, בהתאם לאופי הקשר ולציפיות הכרוכות בו.

אריסטו מציע דרך לפתור את המתח בידידות המבוססת על אי-שוויון, כמו ידידות בין אדם עליון במידות, בכוח או במעמד ובין אדם פחות ממנו. הוא מציע כי כל אחד מהם יקבל תגמולים מסוג שונה מתוך הידידות, בהתאם למעמדם היחסי.

באופן ספציפי:
- האדם העליון (למשל, זה שמצטיין במידות, בכישורים או בכוח) צריך לקבל כבוד, שמתאים למצוינותו או נדיבותו. הכבוד מכיר בתרומתו או בעליונותו.
- האדם הנחות (למשל, זה שנזקק לעזרה, חסר כישורים או נמצא בעמדה חלשה יותר) צריך להפיק תועלת במונחים של רווח חומרי או סיוע, שמפצה על פגיעותו או צרכיו.

למעשה, ההחלפה ביניהם אינה עוסקת בכמויות שוות של אותו דבר, אלא בכך שכל אחד מהם מקבל את מה שמתאים לתפקידו במערכת היחסים. איזון זה מבטיח הוגנות ומסייע לשמר את הידידות על אף האי-שוויון המובנה בה.

בקטע זה אריסטו מסביר שהיתרונות שכל אדם מקבל ממערכת יחסים המבוססת על אי-שוויון צריכים להתאים לתפקידיהם או לתכונותיהם השונות. לדוגמה, האדם ה"נעלה" – מישהו שמגלם מעלה מוסרית או תורם באופן משמעותי ליחסים – זכאי ל"כבוד". הכבוד כאן מייצג הכרה או הערכה למצוינותו המוסרית או למעשי הנדיבות שלו. לעומת זאת, האדם ה"נחות" – מי שנמצא במצוקה או חסר משאבים – צריך לקבל "תועלת", כלומר עזרה מעשית או תמיכה שיסייעו לענות על מחסוריו או צרכיו.

הרעיון הוא שהקשר נשאר מאוזן וצודק כאשר כל אחד מקבל את מה שמתאים למצבו. האדם הנעלה אינו תובע יתרונות חומריים (תועלת), משום ש"תגמולו" הוא הכבוד וההערכה שמעניקים לו בשל מעלתו או נדיבותו. לעומתו, האדם הנחות אינו מקבל כבוד אלא תומכים בו באמצעים מוחשיים הנדרשים לשיפור מצבו. מבנה כזה מאפשר שהידידות תהיה מועילה לשני הצדדים, למרות ההבדלים ביניהם.