אתיקה

אריסטו מצביע על פגם במערכות יחסים בהן יש חוסר איזון במעמד או ביכולת – מה שהוא מכנה "ידידויות המבוססות על עליונות". במערכות יחסים אלה, אדם אחד עשוי להיות טוב יותר (מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית או חברתית) או מועיל יותר מהאחר. הבעיה מתעוררת כאשר שני הצדדים מצפים להפיק רווח גדול יותר מהידידות בשל מעמדם. כשהצד האחד מרגיש שאינו מקבל את מה שלדעתו מגיע לו – בין אם מדובר בכבוד, עזרה או ערך אחר – מערכת היחסים מתחילה להתפרק. מתח זה פוגע ביסוד הידידות, ומוביל בסופו של דבר לקריסתה.

אריסטו מדגיש מתח נפוץ בחברויות לא שוויוניות, שבהן אחד הצדדים הוא "טוב יותר" (במעלות, במעמד או באופי) או "שימושי יותר" מהצד השני. האדם הטוב או השימושי יותר לעיתים קרובות מרגיש שהוא זכאי לקבל יותר בתמורה, משום שהוא סבור שהערך הגבוה שלו מצדיק זאת. הם טוענים שיחסים מאבדים את האיכות האישית וההדדית של חברות אם צד אחד נותן משמעותית יותר בעוד שהצד השני תורם מעט מאוד בתמורה—במצב כזה, זה מתחיל להיראות כמו צדקה או שירות ציבורי ולא כמו קשר הדדי.

בעצם, הם שואלים: "מדוע מישהו שאינו תורם באותה מידה (במקרה זה, אדם 'חסר תועלת') אמור לקבל את אותן הטבות כמו מישהו שמביא ערך גבוה יותר? זה לא יהיה הוגן, ולא תואם את הערך שאני מעניק." הדבר משקף מתח לגבי הוגנות והדדיות ביחסים שבהם יש הבדלים בתרומות.

אריסטו מסביר שישנם אנשים שרואים את החברויות, במיוחד כאלה שמבוססות על תחושת עליונות או אי-שוויון (כאשר אדם אחד "טוב יותר" או חזק יותר מהאחר), כיחסים עסקיים—כמו שותפות מסחרית. במקרים כאלו, הם מאמינים שהאדם שתורם יותר לחברות, בין אם באמצעות מאמץ, תועלת או ערך, צריך לקבל יותר בתמורה. הדבר מקביל להיגיון של שותפות עסקית, שבה אלה שמשקיעים יותר כסף או משאבים מצפים לקבל חלק גדול יותר מהרווחים. למעשה, אריסטו אומר שאנשים אלו מתייחסים לחברוּת כאילו היא פועלת לפי עקרונות קשיחים של תן וקח, כאשר ההוגנות נמדדת על פי האיזון בין התרומות לתמורות.

בקטע זה, אריסטו דן בדינמיקה של חברויות שבהן יש אי-שוויון בכוח או במעמד — מה שהוא מכנה "חברויות המבוססות על עליונות". הוא מדגיש מתח מרכזי שעולה כאשר אדם אחד נמצא במצב של צורך או בעמדת נחיתות בהשוואה לחברו. האדם שנמצא במצב של צורך טוען שתפקידו של החבר ה"עליון" (בין אם מוסרית, כלכלית או מבחינת כוח) הוא לספק עזרה. הטענה שלהם היא פרגמטית: מה הטעם להיות חבר של מישהו שהוא במצב טוב יותר אם הוא לא מוכן לתמוך או להועיל לך בעת צורך?

גישה זו משקפת תפיסה שמביטה על חברות כמערכת יחסים מעין-עסקית, במיוחד כשיש פערים בין הצדדים. ה"חלש" מצפה שהקשר יפצה על החסרים או החסרונות שלו, מתוך מחשבה שחלק מה"פריבילגיה" שכרוכה בחברות עם מישהו בעל עוצמה או מעמד טוב יותר היא קבלת עזרתו. ציפייה זו יכולה ליצור חיכוכים אם החבר החזק יותר רואה את הקשר בצורה שונה, במיוחד אם הוא מאמין שהחברות צריכה להיות שוויונית יותר או לכלול תועלת הדדית.

בסופו של דבר, אריסטו מצביע על הנטייה האנושית לשקול חברויות במונחים של מה כל צד מקבל מהן, במיוחד כשיש אי שוויון במעמד או ביכולת. נטייה זו יכולה לחזק או לפרק את הקשר, בהתאם לאופן שבו הציפיות מנוהלות.