אתיקה

אמירה זו מעלה שאלה לגבי האופן שבו אנו מעריכים ומשיבים טובה או שירות. האם יש למדוד את ערך השירות לפי כמה הוא הועיל לאדם שקיבל אותו ("התועלת למקבל")? או שמא יש למדוד אותו לפי הרצון הטוב והמאמץ של האדם שנתן אותו ("כוונת הנותן")? במילים אחרות, הדילמה היא האם ההחזר צריך להתבסס על מה שהמקבל הרוויח מזה או על הכוונה וההקרבה של הנותן.

אריסטו מצביע על נטייה נפוצה בקרב אנשים שמקבלים עזרה או טובת הנאה מאחרים: לעיתים קרובות הם נוטים להמעיט בערך הסיוע שקיבלו. הם טוענים שהדבר שניתן להם לא עלה לנותן יותר מדי או שלא היה בעל חשיבות מיוחדת, ומשתמע מכך שזה לא עניין גדול. בנוסף, הם עשויים לטעון שאותה עזרה הייתה יכולה להתקבל בקלות מאדם אחר, מה שמפחית עוד יותר את חשיבות המעשה בעיניהם. למעשה, המקבלים עשויים "למזער את השירות" במטרה להפחית את תחושת המחויבות כלפי הנותן או לגרום לסיוע להיראות פחות משמעותי ממה שהוא באמת.

אריסטו מציין כי הנותנים נוטים להדגיש את המשמעות של מה שנתנו, וממסגרים זאת כדבר היקר ביותר שיכלו להציע – משהו שאין לו תחליף. הם עשויים גם להבליט את ההקשר, כמו למשל כאשר נתנו סיוע ברגע קריטי של סכנה או צורך גדול. למעשה, הדבר עומד בניגוד לנטיית המקבל להמעיט בערכו של המתנה. מבחינת הנותן, המעשה נתפס כלא רגיל ועמוק משמעות, במיוחד משום שניתן במצב שבו העזרה הייתה חיונית ואולי בלתי זמינה ממקורות אחרים. הבדל זה בתפיסה בין הנותן למקבל מהווה מרכיב מרכזי להבנת הפוטנציאל לאי-הסכמות או מחלוקות ביחסים כאלה.

חלק זה מדגיש שאם חברות מבוססת בעיקר על תועלת—כלומר, על תועלת הדדית—אז ערך האינטראקציה צריך להימדד לפי מידת התועלת שמקבל הצד הנהנה ממנה. במונחים מעשיים, המשמעות היא שהתועלת או היתרון שהצד המקבל מפיק, הופכים להיות המדד שעל פיו נשפט חילוף זה. סוג כזה של חברות מתמקד במה שכל אדם מקבל ממנה, במקום להתבסס על קשרים אישיים עמוקים או על סגולה מוסרית. מערכת יחסים כזו היא במהותה עסקית.

אריסטו מסביר כיצד להגדיר הוגנות במצבים שבהם אדם מספק שירות או סיוע לאדם אחר, במיוחד בחברויות המבוססות על תועלת (יחסים שנוצרים למען תועלת הדדית). הוא אומר שהאדם שמבקש עזרה עושה זאת בדרך כלל כי הוא זקוק לה, והאדם שמספק את העזרה עושה זאת מתוך ציפייה לקבל משהו בתמורה. אריסטו טוען שיש למדוד את ערך הסיוע לפי עד כמה הוא הועיל למי שקיבל אותו.

לכן, למקבל יש אחריות "להשיב" לנותן בערך השקול למה שהוא הרוויח – או, באופן אידיאלי, אפילו ביותר – משום שהליכה מעבר למינימום הנדרש בתמורה היא הדבר המכובד או המוסרי יותר לעשות. בעצם, אריסטו אומר שהגינות אמיתית אינה טמונה רק באיזון המשוואה, אלא גם בהפגנת נדיבות יתרה כאשר הדבר אפשרי. רעיון זה מדגיש הוגנות, אך גם את הפוטנציאל לאצילות בדרך שבה אנו מנהלים חילופים עם אחרים.

אריסטו אומר שכאשר חברויות מבוססות על מידה טובה—כאשר הקשר נובע מכבוד הדדי, ערכים משותפים ורצונו של כל אדם בטובתו של האחר—אין מקום לתלונות או מחלוקות על החזרים או צדק. מדוע? מכיוון שביחסים כאלה זה לא עניין של לספור נקודות או למדוד מי חייב למי. במקום זאת, הדגש הוא על הכוונה או המטרה שמאחורי הפעולה.

עבור מי שפועל מתוך מידה טובה, המוטיבציה לעזור או לתת נובעת מאופיו המוסרי ומהרצון לעשות את הדבר הנכון, ולא מתוך ציפייה מחושבת לקבל משהו בתמורה. במילים אחרות, מטרת הפעולה משקפת את טוב ליבו הפנימי, ובחברויות כאלה אנשים מעריכים וסומכים זה על זה ללא צורך לדאוג למחויבויות או "עסקאות חליפין".

כך שחברויות מסוג זה הן הרמוניות יותר, משום שהן אינן עסקאות—אלא מונעות על ידי מידה טובה אמיתית ונדיבות רוח.