ספר 8 / פרק 13
פסקה 1 - טבען ודינמיקת החברות
הסבר - חלק אחר חלק
"ישנם שלושה סוגים של חברות, כפי שאמרנו בתחילת החקירה שלנו, ובכל סוג יש חברים שנמצאים בשוויון, ואחרים שהחברות ביניהם מבוססת על עליונות של אחד על השני (שהרי לא רק אנשים שווים בטובם יכולים להיות חברים, אלא גם אדם טוב יותר יכול להיות חבר של אדם פחות טוב, ובאותו אופן, בחברויות המבוססות על הנאה או תועלת, ייתכן שהחברים נמצאים בשוויון או באי-שוויון מבחינת היתרונות שהם מעניקים זה לזה)."
אריסטו מסביר שישנם שלושה סוגים של ידידות: ידידות המבוססת על סגולה (מעלות מוסריות משותפות), על הנאה (הנאה מהחברה המשותפת), ועל תועלת (תועלת מעשית). בתוך סוגי הידידות הללו, יכולים האנשים להיות שווים — כאשר שניהם נותנים ומקבלים בכמות דומה — או בלתי שווים, כאשר אדם אחד עשוי להעניק יותר מהשני, בהתבסס על "עליונותו" (כמו חוכמה רבה יותר, מיומנות או משאבים). כלומר, ידידות אינה דורשת תמיד איזון מושלם; היא יכולה להתקיים בין שווים או בין אנשים במעמד שונה, כל עוד האינטראקציות שלהם מתאימות לסוג הידידות שהם חולקים.
"לפיכך, שווים צריכים ליצור את האיזון הנדרש על בסיס שוויון באהבה ובכל היבט אחר, בעוד שאלו שאינם שווים צריכים להעניק בהתאם ליחס העליונות או הנחיתות שלהם."
אריסטו אומר שבחברויות, האופן שבו אנשים מתייחסים זה לזה צריך לשקף את מעמדם או מצבם. אם החברים הם שווים, הקשר ביניהם צריך להתבסס על איזון והגינות — הם צריכים לאהוב ולהתייחס זה לזה באופן שווה בכל המובנים. לעומת זאת, אם החברים אינם שווים (למשל, אם לאחד יש יותר מידה טובה, עושר או סמכות מהשני), אז היחסים צריכים לשקף את ההבדל הזה. החבר "הנחות" או "העליֶה" צריך לתת או לקבל בהתאם למעמדם הגבוה או הנמוך יותר, כדי להבטיח שהחברות תישאר הוגנת וצודקת לפי יחסיהם היחסיים. איזון זה מסייע לשמור על הרמוניה, בין אם החברים שווים או שונים במעמדם.
"תלונות ותוכחות נובעות או רק, או בעיקר, בידידות שמבוססת על תועלת, וזה בהחלט צפוי."
אריסטו מציין כי תלונות והאשמות נוטות להתרחש בעיקר בחברויות המבוססות על תועלת—כלומר, חברויות שבהן אנשים מחוברים בעיקר בשל תועלת או רווח כלשהו שהם מקבלים זה מזה. הדבר הגיוני, משום שליבה של חברויות אלו הוא עסקי-תכליתי. כאשר הציפיות לקבלת משהו מועיל אינן מתממשות—בין אם זה טובות, תמיכה או צורה אחרת של תועלת—מתעוררים תסכולים באופן טבעי. בניגוד לחברויות עמוקות יותר המבוססות על סגולה או הנאה משותפת, מערכות יחסים המבוססות על תועלת פגיעות יותר לסכסוכים, כיוון שהן תלויות במה שכל צד "מרוויח" מהן.
"אנשים שהם חברים על בסיס של מעלה טובה (מוסריות) שואפים לעשות טוב אחד לשני, משום שזהו סימן למעלה טובה ולחברות אמת. בין אנשים שמתחרים זה בזה בעשיית טוב לא יכולים להתעורר תלונות או מריבות; אף אחד לא נעלב מאדם שאוהב אותו ועושה לו טוב - ואם הוא אדם בעל רגש נעלה, הוא מחזיר טובה על ידי עשיית טוב לאותו אדם בחזרה."
אריסטו מתאר חברויות המבוססות על סגולה, שאותן הוא רואה כסוג הגבוה והאצילי ביותר של חברות. במערכות יחסים כאלה, שני האנשים מונעים מהרצון האמיתי לעשות טוב זה לזה, כחלק מאופיים המוסרי המשותף. מכיוון שפעולותיהם מונעות מאלטרואיזם, מתוך כבוד הדדי ואהבה למה שטוב, אין מקום למרירות, תלונות או סכסוכים. אם אדם אחד פועל לטובת השני מתוך אהבה ודאגה, האדם השני, בהנחה שהוא גם כן בעל סגולה, יגיב באופן טבעי לא עם תרעומת אלא עם הכרת תודה – והוא "יגמול" על טוב זה בכך שיעשה אף הוא טוב בתמורה. דאגה הדדית זו הופכת ליסוד של הקשר שלהם.
אריסטו מדגיש כי חברים בעלי סגולה אינם בתחרות זה עם זה ואינם מנהלים חשבונות; הם מאוחדים בנכונותם המשותפת לעזור זה לזה לצמוח ולשגשג. רצון טוב הדדי זה מבטל כל מתח או עלבון, שכן שניהם באמת מאחלים את הטוב ביותר עבור האחר.
"והאדם המצטיין על האחר בשירותים שהוא מגיש לא יתלונן על חברו, שכן הוא משיג את מה שהוא שואף אליו; כי כל אדם שואף למה שטוב."
חלק זה מדגיש היבט חשוב של חברות, במיוחד במערכות יחסים שבהן אדם אחד עשוי להיות "טוב יותר" או בעל יכולות גבוהות יותר בדרך כלשהי מהשני (כגון מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית, או באמצעות מעשי נדיבות גדולים יותר). אריסטו אומר שהאדם שנותן יותר או עושה יותר עבור חברו לא ירגיש צורך להתלונן או לשמור טינה, כי הוא מממש את רצונו לעשות טוב. במילים אחרות, הסיפוק שלו נובע מהשמחה או מהמידה הטובה שבנתינה עצמה, ולא מחיפוש אחר תמורה.
בבסיס הדברים, הדבר משקף אידיאל של נדיבות ורצון טוב הדדי. מעשה הנתינה—כאשר הוא מונע על ידי מידה טובה ודאגה אמיתית עבור האדם השני—נתפס כגמול בפני עצמו. זה מצביע על כך שחברות אמיתית, ובמיוחד חברות מתוך מידה טובה, אינה מבוססת על עסקת חליפין; היא אינה תלויה בציפייה לקבל משהו בתמורה למה שנותנים. במקום זאת, היא נובעת מרצון כנה לטובתו של האדם השני, פשוט משום שאכפת לך ממנו.
"גם בתענוגות שבחברויות אין הרבה תלונות, משום ששני הצדדים מקבלים בו-זמנית את מה שהם משתוקקים לו, אם הם נהנים לבלות יחד. ואפילו אדם שיתלונן על כך שחברו לא מעניק לו תענוג ייראה מגוחך, שכן יש בידו לבחור שלא לבלות איתו את זמנו."
בחלק זה, אריסטו מסביר מדוע תלונות או קונפליקטים נדירים בחברויות המבוססות על הנאה. הוא טוען שבחברויות כאלו, שני הצדדים שואפים ומקבלים הנאה פשוט מעצם הבילוי יחדיו. אם הם באמת נהנים מהחברה זה של זה, אין סיבה לאי שביעות רצון, מכיוון שכל אחד מקבל את מה שהוא מחפש: הנאה.
אריסטו גם מציין דבר שהופך את החברויות הללו לפשוטות יותר - חופש הבחירה. אם מישהו מרגיש שהוא כבר לא נהנה מהזמן שהוא מבלה עם האדם השני, הוא יכול פשוט לבחור להפסיק לבלות איתו. להתלונן על כך שאין הנאה בקשר כזה יראה מוזר או אפילו אבסורדי, מפני שהקשר הוא לחלוטין מרצון ומבוסס על הנאה הדדית. זה כמו שמישהו ימשיך ללכת לסרט שהוא לא אוהב ואז יתלונן על כך. התגובה ההגיונית תהיה: "אז פשוט תפסיק ללכת!"