אתיקה

חלק זה מתאר שהרמה של חברות או חיבה בין בני משפחה מורחבת (כמו בני דודים, דודות, דודים וכדומה) באופן טבעי משתנה בהתאם לקרבה של הקשר ולמידת ההיסטוריה או הנסיבות המשותפות. במילים אחרות, הקשר משתנה בהתאם למידת החיבור ולחוויה המשותפת, והוא מתקיים בצורה שמתאימה או פרופורציונלית למערכת היחסים.

אריסטו אומר שהקשר בין בעל לאישה הוא משהו טבעי ויסודי לחיי האדם. בני האדם מונעים באופן אינסטינקטיבי ליצור זוגות, והנטייה הזו חזקה אפילו יותר מהדחף ליצור מבנים חברתיים גדולים יותר, כמו ערים. זאת מכיוון שהמשפחה – היחידה הבסיסית שמורכבת מזוג – היא בסיסית וקודמת לעיר, שכן היא מהותית יותר להישרדות ולהמשכיות. בנוסף, פעולת ההולדה, שמאפשרת את המשך החיים בין הדורות, היא היבט משותף בין בני אדם ובעלי חיים, מה שמדגיש את חשיבותה הטבעית העמוקה.

אריסטו מדגיש הבדל מרכזי בין בני אדם לבעלי חיים אחרים. עבור בעלי החיים, ה"חיבור" או הקשר שלהם מתקיים בעיקר לצורכי רבייה ואינו חורג מכך. בני האדם, לעומת זאת, יוצרים שותפויות שמשרתות לא רק מטרות רבייה אלא גם היבטים רחבים יותר של החיים. הוא מדגיש כי כבר מתחילת היחסים האנושיים, לגברים ולנשים יש תפקידים ותפקודים שונים. השונות הזו מאפשרת להם להשלים זה את זה, כאשר כל אחד תורם את יכולותיו וכישוריו הייחודיים ("מתנותיו המיוחדות") לשם מטרה משותפת – ה"מאגר המשותף", כלומר הרווחה הכוללת וההצלחה של חייהם יחדיו. בעצם, הוא טוען ששותפויות אנושיות נבנות גם על בסיס של תמיכה מעשית וגם על בסיס מערכות הדדיות.

אריסטו מדגיש שהידידות בין גבר ואישה מבוססת באופן טבעי הן על תועלת (תועלת מעשית) והן על עונג. הוא מציין שהשותפות ביניהם אינה רק עניין של קרבה רגשית, אלא גם של עזרה הדדית בדרכים משמעותיות ומעשיות. כל אחד מהשותפים תורם את הכישורים והתכונות הייחודיות שלו לקשר, וכך נוצר מעין מערכת תמיכה הדדית. במקביל, ישנה הנאה וסיפוק מהשהות יחד, המוסיפים עונג לשותפות. לכן, הקשר שלהם הוא רב-ממדי—הוא מועיל, מהנה, ויכול להיות אף מוסרי אם שני בני הזוג הם אנשים טובים.

אריסטו אומר שהחברות בין בעל ואישה יכולה להתעלות לצורת החברות הגבוהה ביותר - זו המבוססת על מעלה מוסרית (מידה טובה) - אם שני האנשים הם בעלי אופי מוסרי חזק ואנשים טובים. במצב כזה, לכל אחד מבני הזוג יש מעלות ייחודיות משלו, והם נהנים לזהות ולהעריך את המעלות הללו זה בזו. הקשר ביניהם אינו מתמקד רק בתועלת (סיוע זה לזה) או בהנאה (הנאה מחברתו של השני), למרות שהיבטים אלו עשויים עדיין להתקיים, אלא בהערצה וחיבור משותף לטוב והמעלה המוסרית של כל אחד מהם. החברות המבוססת על מעלה, לפי הפילוסופיה של אריסטו, היא הסוג המלא ביותר של חברות, והיא מעשירה אפילו את מערכת היחסים הבסיסית הזו.

אריסטו אומר כאן שהילדים משמשים כקשר מאחד וחזק בין בעל לאישה. הם מייצגים משהו משותף – "טוב" משותף – שמחבר בין השניים ברובד עמוק יותר. כאשר לזוג יש ילדים, הילדים הופכים למוקד מרכזי ביחסיהם, ומעניקים להם מטרה ואחריות משותפת. המחויבות המשותפת הזו מחזקת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, בנישואים ללא ילדים, ייתכן שיש פחות מרכיב מאחד כזה, מה שעלול להקל על בני הזוג להתרחק זה מזה או להיפרד. לפי השקפתו של אריסטו, ילדים פועלים כמעין דבק שמחזק את מערכת הנישואים, בכך שהם מעניקים לשני בני הזוג משהו משמעותי ומשותף לדאוג לו ולעבוד למענו.