אתיקה

אריסטו מציין שכל סוגי הידידות כוללים צורה כלשהי של אינטראקציה או קשר בין אנשים (מה שהוא מכנה "שיתוף פעולה"). עם זאת, לא כל הידידויות זהות. הוא מציע ששני סוגים מסוימים של ידידות בולטים משאר הסוגים: הקשר שמשותף בין בני משפחה (קרובי משפחה) והקשר שמשותף בין חברים קרובים (רֵעים). סוגי קשרים אלה נבדלים מקשרים מזדמנים או מעשיים שאנשים עשויים ליצור בהקשרים אחרים.

אריסטו מציין שסוגים מסוימים של חברויות הן יותר עסקיות או מבוססות על הסכמים מעשיים, ולא על קשרים רגשיים עמוקים. לדוגמה, חברויות בין אזרחים, חברי אותה קבוצה (כמו שבט), או אנשים שנוסעים יחד (כמו מטיילים) נוטות להיווצר בשל נסיבות משותפות או תועלת הדדית, ולא מתוך קשר פנימי או חיבה אמיתית. מערכות יחסים אלו דומות יותר לבריתות או שותפויות המבוססות על סוג כלשהו של הסכמה מפורשת או משתמעת—"חוזה" (כמו חובות משותפות, צרכים הדדיים, או אחריות).

הוא גם כולל את מערכת היחסים בין מארח לאורח בקטגוריה זו, שכן גם היא דוגמה לקשר המבוסס על מחויבויות חברתיות או נימוסים, ולא בהכרח על קשר אישי עמוק. מערכות יחסים אלו הן חשובות ופונקציונליות, אך חסרות את העומק שמאפיין סוגים אחרים של חברות, כמו אהבה משפחתית או ידידות קרובה.

אריסטו אומר שהקשר בין בני משפחה (או "קרובי משפחה") נעוץ ביחס היסודי בין הורים לילדיהם. הורים אוהבים את ילדיהם כי הם רואים בהם כהמשך או "חלק" מעצמם—גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית. עבור הילדים, האהבה להוריהם נובעת מההכרה בהם כמקור לקיומם, אלו שהם נבעו מהם. "הידידות ההורית" הזו מהווה את הבסיס לכל שאר סוגי הקשרים המשפחתיים.

אריסטו מסביר מדוע הקשר בין הורים לילדים נוטה להרגיש חזק יותר מצד ההורים.

1. ההורים מודעים מיד לכך שהילד הוא צאצאם, שכן הם היו עדים וחוו את תהליך היצירה והלידה של הילד. מצד שני, ילדים אינם "יודעים" באופן טבעי שהם צאצאי הוריהם עד שיגדלו וירכשו הבנה. האסימטריה הזו בידיעה הופכת את הקשר ההורי למודע ומיידי יותר.

2. אריסטו ממשיך לחקור את רעיון היצירה או ההפקה. הוא מציין כי מי שיוצר דבר מה מרגיש יותר מחובר אליו מאשר הדבר שנוצר מרגיש כלפי היוצר שלו. לדוגמה, שן או שערה—דברים שנוצרו על ידי האדם—"שייכים" לאדם הזה, אבל האדם אינו "שייך" לשן או לשערה בצורה משמעותית. בדומה לכך, הורה רואה בילד המשך של עצמו, כמשהו שהוא "יצר", ותחושת השייכות והחיבור הזו היא באופן טבעי חזקה יותר מצד ההורה כלפי הילד מאשר להפך.

בקטע זה, אריסטו מציין שהזמן משחק תפקיד בהתפתחות האהבה והחיבה בקשרים בין הורים לילדים. הוא מתבונן בכך שהורים נוטים להרגיש אהבה מיידית ואינסטינקטיבית כלפי ילדיהם מברגע לידתם, מכיוון שהילדים הם, במובן מסוים, חלק מההורים עצמם – הן מבחינה ביולוגית והן מבחינה רגשית. עם זאת, הילדים אינם משיבים אהבה זו באופן מיידי. במקום זאת, תחושות האהבה והקשר שלהם מתפתחות עם הזמן, כאשר הם מתחילים להבין מי הם הוריהם ולזהות את תפקידי ההורים בחייהם.

רעיון זה מבוסס על התפיסה שאהבה דורשת מודעות מסוימת, וכיוון שילדים קטנים מאוד עדיין אינם מסוגלים להבחין או להבין מערכות יחסים, האהבה שלהם להוריהם מתפתחת ומתבגרת בהדרגה. בעצם, אריסטו מדגיש את התהליך הטבעי והמדורג של פיתוח חיבה דרך הבנה וניסיון חיים.

אריסטו מסביר את הבסיס הטבעי לאהבה משפחתית וכיצד היא משתנה בהתאם לסוג הקשר. הוא מציע שאימהות נוטות לאהוב את ילדיהן בעומק רב יותר מאשר אבות, והוא מייחס זאת לטבע האהבה ההורית: הורים רואים את ילדיהם כהמשכים של עצמם, כ"עצמי נוסף" הקיים בנפרד אך עדיין קשור באופן מהותי אליהם. תחושה זו נובעת מכך שהילדים נולדים מההורים – זהו קשר שמרגיש אישי ועמוק עבור ההורה.

לעומת זאת, האהבה של ילדים כלפי הוריהם שונה. היא אינה נובעת מהתפיסה שההורים הם המשך של עצמם, אלא מתוך הכרה בכך שקיומם נובע מהוריהם. במקרה של אחים, החיבה נובעת מהמוצא המשותף שלהם. מכיוון שלאחים יש את אותם הורים, נוצרת תחושת אחדות או זהות משותפת, המתוארת לעיתים כ"מאותה דם" או "מאותו מקור." מוצא משותף זה יוצר קשר טבעי של קרבה וחיבור.

אריסטו מציין שאחים, מכיוון שהם נולדו מאותם הורים, חולקים קשר עמוק ודמיון מהותי - הם כמו שלוחות של אותו "שורש" או מקור. למרות שהם קיימים כאנשים נפרדים, השושלת המשותפת שלהם הופכת אותם לשזורים זה בזה באופן בסיסי, כמעט כאילו הם ביטויים שונים של מקור מאוחד אחד. הזהות המשותפת הזו תורמת לקשר הטבעי ולתחושת האחדות שאחים חווים, מה שהופך את מערכת היחסים שלהם לייחודית ומשמעותית.

אריסטו טוען ששני גורמים מרכזיים שמחזקים חברויות הם לגדול יחד ולהיות בני גיל דומה. אנשים בני אותו גיל לרוב מוצאים שקל להם יותר להתחבר ולהזדהות אחד עם השני, מה שיוצר קשרים טבעיים. באותו אופן, אלה שחולקים חוויות ילדות משותפות – כמו אחים – נוטים לפתח קשרים חזקים בשל החוויות והסביבות המשותפות שבהן חיו. בדרך זו, החברות בין אחים דומה לסוג הרעות שנצפית לעיתים בין חברים קרובים או בני אותו גיל.

אריסטו מסביר כיצד קשרי משפחה, כמו אלו בין בני דודים וקרובי משפחה אחרים, מבוססים על מוצא משותף. מכיוון שבני דודים הם צאצאים של אחים (אח או אחות) שחולקים את אותם הורים, ניתן לייחס את הקשר ביניהם למוצא המשותף הזה. עם זאת, קרבתם של קשרים משפחתיים אלו תלויה בכמה "קרובים" או "רחוקים" הם במונחים של שושלת משפחתית. לדוגמה, בני דודים ראשונים חולקים קשר קרוב יחסית, מכיוון שהאב הקדמון המשותף שלהם הוא רק דור אחד אחורה (סבא וסבתא שלהם). לעומת זאת, קרובי משפחה רחוקים יותר, כמו בני דודים מדרגה רביעית או חמישית, מרגישים פחות קשורים כי האב הקדמון המשותף שלהם נמצא הרבה יותר רחוק בעץ המשפחה.

במהות הדברים, ככל שהאב הקדמון המשותף קרוב יותר, כך סביר שתחושת הקשר המשפחתי תהיה חזקה או עמוקה יותר; וככל שהאב הקדמון רחוק יותר, כך הקשר חלש או מרוחק יותר. תצפית זו מדגישה שקשרי משפחה הם גם תוצאה של יחסים ביולוגיים וגם של תפיסת המוצא המשותף.