אתיקה

אריסטו מציין שבצורות שלטון מושחתות או "סוטות" (אלו שסוטות מהצורה שהוא רואה כאידיאלית), הצדק והחברות כמעט ואינם קיימים, כיוון שמערכות אלה חסרות כבוד הדדי וערכים משותפים. עריצות, שהוא מתאר כצורת השלטון הגרועה ביותר, כמעט שאינה כוללת חברות, משום שהיחסים בין השולט לנשלט הם חד-צדדיים לחלוטין – אין שוויון, אין אינטרסים משותפים ואין אמון. במערכת מדכאת כזו, הקשרים מבוססים על כוח ופחד ולא על הכרה הדדית או רצון טוב.

אריסטו בעצם אומר שחברות וצדק יכולים להתקיים רק כאשר יש משהו משותף או משהו במשותף בין האנשים המעורבים. אם צד אחד שולט לחלוטין או שולט באופן מוחלט על הצד השני – כמו אומן ששולט בכלי עבודה, נשמה ששולטת בגוף, או אדון ששולט בעבד – אז אין אפשרות ליחסים אמיתיים של כבוד הדדי או שוויון. מערכות יחסים אלו הן היררכיות, כאשר הצד השולט נהנה מהשני, אך אין שם קשר עמוק, הבנה משותפת או הוגנות (שהם הבסיס לצדק ולחברות). כפי שאיש אינו יוצר חברות אמיתית עם פטיש או נוהג בצדק כלפי חפץ דומם, כך דינמיקות דומות מתקיימות במערכות יחסים כאלה.

בקטע זה, אריסטו מבחין בין סוגי מערכות יחסים ומתמקד על העיקרון שהן מבוססות על הדדיות או עניין משותף. הוא טוען שחברות דורשת מכנה משותף כלשהו או אנושיות משותפת. כאשר הוא אומר "כשהוא משמש כעבד", הוא מתכוון לכך שמהות קיומו כעבד נועדה להיות כלי עבודה, בדומה למכשירים דוממים כמו פטיש או מחרשה. מכיוון שאין "שום דבר משותף" בין האדון לעבד בתפקיד זה—אין חוויות משותפות, שוויון או כבוד הדדי—לא יכולה להתקיים חברות בתנאים אלו.

דעה זו משקפת את תפיסת העולם ההיררכית של אריסטו בזמנו, שבה עבדות נתפסה כקניין ולא כבני אדם בעלי ערך פנימי. חשוב לציין כי השקפות אלה אינן תואמות את תפיסת האתיקה וזכויות האדם כיום, שבהן מוכר הערך המהותי והאינטרינזי של כל אדם.

אריסטו אומר שבעוד שאין אפשרות אמיתית להיות חבר של מישהו בתפקידו כעבד (מכיוון שתפקיד זה נתפס ככלי או אמצעי, אשר חסר שוויון או מטרה משותפת), ניתן כן לראות אותו כאדם (כבן אנוש). כאשר רואים אדם אחר פשוט כבן אנוש המסוגל להשתתף בחוקים, בהסכמים ובקשרים, מתאפשרת רמה מסוימת של צדק וחברות. חברות תלויה בהכרה הדדית באיזושהי אנושיות משותפת או שוויון, וגם אדם הנמצא במעמד כפוף, כמו עבד, יכול להיתפס דרך פרספקטיבה זו כמי שראוי לצדק ולחברות פוטנציאלית.

אריסטו מדגיש את הקשר בין שוויון לבין קיומם של צדק וחברות בחברות. במשטרי עריצות, שבהם קיים חוסר איזון משמעותי של כוח וכמעט ואין דבר משותף בין השליט לנשלטים, החברות והצדק כמעט ואינם קיימים. לעומת זאת, בדמוקרטיות – שבהן האזרחים שווים יותר ומשתפים אינטרסים, זכויות ואחריות משותפת – נוצר קרקע פוריה להתפתחות של חברות וצדק. השוויון מטפח כבוד הדדי והבנה, וכך מקל על אנשים ליצור קשרים ולנהוג זה בזה בהוגנות.