אתיקה

אריסטו מסביר שישנם יחסים מסוימים שבהם קיימת מטבע הדברים היררכיה, שבה צד אחד מחזיק בעמדה או סמכות גבוהה יותר מהצד השני. לדוגמה, אבות נוטים להיות בעלי סמכות טבעית על ילדיהם, כפי שאבות קדמונים נחשבים כבעלי עליונות או כבוד מסוים ביחס לצאצאיהם. באותו אופן, מלכים נתפסים כשולטים על נתיניהם. יחסים אלו, על פי אריסטו, אינם רק סידורים פרקטיים, אלא גם קשרים שמלווים בכבוד או הערכה כלפי מעמדו או תפקידו של הצד העליון — ולכן אבות קדמונים, כקבוצה, מקבלים לעיתים קרובות כבוד. דינמיקה זו של "עליונות" מעצבת את סוג הידידות או הקשר הקיימים במקרים אלו.

חלק זה מסביר כי הצדק ביחסים שהוזכרו (כמו בין אב לילד, או בין מלך לנתיניו) אינו מחולק באופן שווה או זהה לשני הצדדים. במקום זאת, הוא תלוי בערך היחסי או בתפקידים של כל צד. לדוגמה, ביחסי אב-ילד, האב מספק דאגה, הדרכה וטיפוח, בעוד הילד חייב כבוד והכרת תודה. טבעו של הצדק כאן קשור למה שכל אדם תורם ומגיע לו בהתאם למעמדו ואחריותו. בדומה לכך, החברות במקרים אלו מוגדרת על ידי חוסר האיזון הזה, כאשר כל צד ממלא תפקיד שמתאים למעמדו או לערכו בתוך היחסים.

אריסטו מושך הקבלה בין הקשר שבין בעל ואישה לבין המבנה של אריסטוקרטיה. באריסטוקרטיה, העיקרון המארגן מבוסס על סגולה ומעלה – אלו שהם "טובים יותר" (בעלי סגולות או כישורים גבוהים יותר) זוכים לחלק גדול יותר מהטוב, בעוד שכל אחד מקבל מה שמתאים לתפקידו או יכולותיו.

בהקשר של נישואין, אריסטו נראה מציע שהחברות או הקשר בין בעל ואישה בנוי בצורה דומה. הדינמיקה מבוססת על מעלה, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את מה שמתאים לו לפי תפקידו ומעלותיו. אין בכך לומר שאי-שוויון הוא בלתי צודק; אלא, הצדק כאן מוגדר כחלוקה של יתרונות ואחריות בדרך שמתאימה לאיכויות ולתרומות של כל אחד.

רעיון מרכזי: אריסטו צופה על מערכות יחסים, אפילו אינטימיות כמו נישואין, דרך הפריזמה של תפקידים מובנים ואיזון, שבהם הגינות אינה תמיד "שוויון מוחלט", אלא מתן לכל אחד מה שמתאים לתפקידו בתוך היחסים.

אריסטו מציין שהחברות בין אחים, במיוחד בין אחים זכרים, דומה למעין קשר שניתן לראות בין חברים קרובים או שותפים לדרך. הסיבה לכך היא שאחים, בעיקר כאלה הקרובים בגיל, נוטים לחלוק חוויות חיים דומות, רגשות ואף תכונות משותפות. השוויון בגיל והחוויות המשותפות יוצרים קשר מאוזן ומובן יותר, מה שמטפח באופן טבעי קשר חזק והדדי.

אריסטו מקביל בין סוגים שונים של חברות לבין האופן שבו צדק ויחסים פועלים בסוגים שונים של סידורים חברתיים או פוליטיים. כאן, הוא מתמקד ב"ממשל טימוקרטי", שזהו סוג של שלטון שבו העיקרון המנחה מבוסס על כבוד והגינות, והאזרחים נתפשים באופן אידיאלי כשווים.

בסוג ממשל זה, האידיאל הוא שכל האזרחים יחלקו בכוח השלטון באופן שווה, כאשר ההנהגה או האחריות מתחלפות ביניהם בתנאים הוגנים ושווים. אריסטו משווה את החברות שנוצרת במערכת כזו לסוג של יחסים בין שווים—שבהם כבוד הדדי והגינות הם המפתח. בדיוק כפי שאזרחים אלה ישמרו על הצדק באמצעות הבטחת תור הוגן לכל אחד בניהול השלטון, כך גם החברויות שלהם משקפות את אותו עקרון של שוויון ואיזון.

בסופו של דבר, החברויות בחברה טימוקרטית משקפות את המבנה הפוליטי עצמו: הן נבנות על ערכים משותפים של הגינות, כבוד הדדי ושוויון, בלי שאדם אחד ישלוט או יהיה תלוי מדי באחר. הכול מבוסס על הדדיות, והאיזון ההדדי הזה מקיים הן את ההרמוניה החברתית של הממשל והן את היחסים האישיים.