אתיקה

אריסטו מציע שמבנה הבית יכול לשקף, בקנה מידה קטן יותר, את סוגי הממשל השונים. בדיוק כמו שערים ואומות מאורגנות תחת חוקים וחוקות מגוונים, גם לבתים יש דינמיקות פנימיות וקשרים שמזכירים מערכות שלטון אלו. קשרים אלו מציעים "דפוסים" או הקבלות למבנים פוליטיים רחבים יותר, כך שהבית הופך למיקרוקוסמוס של החיים הפוליטיים.

אריסטו יוצר כאן קשר בין מערכות פוליטיות לבין מערכות יחסים בתוך המשפחה. הוא משווה את הקשר של האב עם ילדיו למונרכיה, שכן, בדומה למלך, האב ממלא את התפקיד של הנחיה וטיפול ב"נתיניו" (ילדיו) מתוך דאגה לרווחתם. אריסטו מדגיש שסוג שלטון זה צריך להיות אבהי—כלומר, לשקף את הדאגה והאחריות של דמות אב, ולא להיות מבוסס רק על שליטה או ניצול. זו הסיבה שהומרוס, המשורר העתיק, מכנה את זאוס (מלך האלים במיתולוגיה היוונית) "אב"—מפני שזאוס מגלם את התפקיד המגן והמנחה שמצופה ממלך טוב במונרכיה. הנקודה המרכזית שאריסטו ככל הנראה מנסה להעביר היא שהמונרך הטוב ביותר שולט מתוך דאגה לעם, כמו שאב דואג למשפחתו.

אריסטו יוצר ניגוד בין צורות שונות של שלטון משפחתי ומשווה אותן למערכות פוליטיות. בחלק הזה הוא מבקר את הדרך שבה אבות פרסיים מתייחסים לבניהם, ומשווה זאת לעריצות. במקום טיפול אבהי השואף לטובת ילדיהם (כפי שמתרחש בצורה האידיאלית של מונרכיה), האבות הפרסיים, לפי אריסטו, מתייחסים לבניהם כאילו הם עבדים—משרתים את האינטרסים של האב ולא מקבלים טיפוח או הנחיה. בעיני אריסטו, זה משקף שחיתות של הקשר הטבעי והראוי בין אב לילדיו, בדומה לאופן שבו עריצות משחיתה את המונרכיה בפוליטיקה.

הנקודה המרכזית כאן היא שהסמכות ההורית אמורה לדמות סוג של "שלטון טוב" שמיטיב עם הנשלטים (הילדים), אך כשהסמכות הזו מתדרדרת לאינטרסים עצמיים מדכאים, היא משקפת את הדרך שבה עריצים שולטים.

כאן, אריסטו מציין ששלטונו של אדון על עבדים הוא במהותו עריץ, מכיוון שהוא משרת רק את היתרון והאינטרסים של האדון, ולא את טובת העבדים. דינמיקה זו דומה לעריצות בהקשר פוליטי, שבה השליט מעדיף כוח ותועלת אישית על פני רווחת הכלל. אריסטו רומז שסידור כזה הוא אנוכי וחסר את התועלת ההדדית או הדאגה ההדדית, שמאפיינות מערכת יחסים צדקנית ואתית יותר.

בקטע זה, אריסטו עושה הבחנה בין מה שנראה כממשל נכון או טבעי לבין צורות מעוותות שלו. הוא טוען שבמערכות יחסים מסוימות, כמו שליטתו של אדון על עבדיו או אב על ילדיו, יש, באופן עקרוני, דרך "נכונה" להפעיל סמכות. עם זאת, על פי דעתו, הפרסים מעוותים את הסדר הטבעי הזה. הם הופכים את מה שיכול היה להיות צורת שלטון אכפתית ואבהית (כמו במונרכיה) למשהו מדכא ומנצל (שדומה לעריצות), בכך שהם מתייחסים לילדיהם כאל עבדים.

הנקודה הכללית שאריסטו מדגיש כאן היא שמערכות יחסים שונות דורשות סוגים שונים של סמכות, וצורות שליטה לא מתאימות או מוגזמות מפרות את האיזון הטבעי של מערכות אלה. כאשר "אופן השלטון" אינו הולם את ההקשר – כמו כאשר סמכות אבהית הופכת לרודנית – הדבר הופך לעיוות של מה שממשל אידיאלי אמור להיות.

כאן, אריסטו משווה בין מערכת היחסים בין בעל ואישה לבין אריסטוקרטיה. לדעתו, אריסטוקרטיה היא שיטה שבה ההנהגה מבוססת על ערך או "כשרון." באופן דומה, אריסטו מציע שהבעל שולט במשק הבית בתחומים שבהם הוא נחשב לכאורה כיותר מוכשר או מתאים, בעוד שהאישה אחראית לנושאים הנחשבים לתחומה או למומחיותה. למעשה, הוא מתאר חלוקת אחריות שבה לכל אחד מבני הזוג יש תפקידים מוגדרים המבוססים, לדעתו, על חוזקותיהם המולדות או החברתיות.

חשוב לציין כי נקודת מבט זו משקפת מאוד את הנורמות התרבותיות ותפקידי המגדר של יוון העתיקה, שבה גברים נתפסו לעיתים קרובות כדמויות סמכות, ונשים הוקצו לתפקידים ביתיים. רעיון זה עשוי שלא להתאים לתפיסות המודרניות של שוויון וקבלת החלטות משותפת במערכות יחסים, אך הוא מספק הבנה על הדרך שבה אריסטו ראה היררכיה ותפקידים במבנים משפחתיים כמראה לשיטות פוליטיות.

כאן, אריסטו מנתח את הדינמיקות בתוך משק הבית ומשווה אותן למערכות פוליטיות שונות. הוא אומר שבמשק בית אידיאלי, לגבר ולאישה יש תפקידים משלהם, והגבר צריך להוביל בתחומים שבהם הוא מוכשר יותר או מתאים יותר, תוך שהוא מאפשר לאישה להוביל בתחומים שבהם כישוריה מתאימים יותר. הדבר דומה לאריסטוקרטיה, שבה ההנהגה מבוססת על כשרון או ערך.

עם זאת, אם הגבר מתעקש לשלוט בהכול, תוך התעלמות מיכולותיה או תרומתה של אשתו, הדבר דומה לאוליגרכיה. באוליגרכיה, הכוח מרוכז בידי מעטים, לא בזכות מצוינותם אלא לעיתים קרובות בגלל עושר, פריבילגיה או שליטה כוחנית. באותו אופן, כאשר גבר משתלט על כל היבט במשק הבית, אין זו הנהגה המבוססת על כישרון או כבוד הדדי, אלא על שרירותיות או אנוכיות, תוך התעלמות מהאיזון והשותפות שצריכים להתקיים. אריסטו רומז שזו עיוות או שחיתות של האופן שבו מערכות יחסים אמורות לעבוד באופן אידיאלי.

בקטע זה, אריסטו משווה בין בית לבין צורות של ממשל. במיוחד, הוא מציין שבחלק מהבתים, נשים עשויות להחזיק בסמכות או "לשלוט" משום שהן יורשות—כלומר, הן מקבלות עושר או כוח בירושה. עם זאת, לפי אריסטו, שליטתן אינה מבוססת על סגולה אישית או מצוינות (ארטה, מושג מרכזי בפילוסופיה שלו שמשמעותו מצוינות מוסרית או כישרון). במקום זאת, סמכותן נובעת מגורמים חיצוניים כמו עושר או ירושה, בדומה לאופן שבו שליטים באוליגרכיה זוכים ושומרים על כוחם בעקבות עושרם ולא בעקבות סגולה מוסרית או כישרון.

זהו חלק מהתיאור של אריסטו שבו הוא מדגיש שכשסמכות נובעת מכוח חיצוני (כמו כסף) ולא מעליונות מוסרית או אינטלקטואלית פנימית, הדבר משקף את הדינמיקה של אוליגרכיה, המבוססת על שליטתם של מעטים עשירים.

אריסטו משתמש כאן באנאולוגיה, ומשווה את הדינמיקה בין אחים לצורת שלטון פוליטית הנקראת טימוקרטיה. בטימוקרטיה, האנשים נחשבים בדרך כלל שווים, אך ישנן הסמכות מסוימות שמבחינות ביניהם (כמו רכוש או זכויות). באופן דומה, אחים נתפסים בעיקרון כשווים בתוך המשפחה, אך עשויות להיות הבדלים מסוימים – הבולט שבהם הוא הגיל. אם פער הגילים משמעותי, אריסטו מציין שזה מערער את תחושת השוויון ומשנה את אופי הקשר ביניהם. למעשה, ה"אחווה" או האיזון בקשר שלהם תלוי במידת השוויון שהם מצליחים לשמור, בדיוק כמו שתפקודה של טימוקרטיה מבוסס על סטנדרט משותף בין חבריה.

כאן אריסטו משווה את הדמוקרטיה כמערכת פוליטית לסוגים מסוימים של משקי בית או מצבי חיים. בדמוקרטיה, הרעיון המרכזי הוא שוויון בין אנשים, שבו לאף אדם אין שליטה מוגזמת על אחרים וכל אחד חופשי לפעול כרצונו. אריסטו מקשר זאת למה שהוא מכנה "משכנות ללא אדון", שהם בתים או משקי בית ללא דמות מרכזית חזקה ("אדון") האחראית. במצב כזה, כולם נמצאים למעשה באותו מעמד, ובשל היעדר סמכות ברורה, אנשים יכולים לפעול כרצונם. באופן דומה, בממשל דמוקרטי, הכוח מתחלק בצורה שווה, ויש פחות דגש על היררכיה או שליטים חזקים — לעיתים עד כדי כך שהסדר יכול להפוך לקשה לשמירה אם הסמכות הממשלתית חלשה מדי.