ספר 7 / פרק 9
פסקה 5 - אנלוגיה באופי המוסרי
הסבר - חלק אחר חלק
"מכיוון שרבים מהשמות משמשים באנלוגיה, כך גם נוצרה האנלוגיה שבזכותה אנו מכנים את האיש המתון "איש מאופק"; שכן הן האיש המאופק והן האיש המתון הם כאלה שאינם פועלים בניגוד לכלל או לחוק בשל הנאות גופניות."
אריסטו מציין שלעתים אנו משתמשים במונחים באופן המשווה או מקביל בין דברים (זה מה שהוא מתכוון ב"באופן אנלוגי"). כאן הוא דן ביחס בין שני סוגי אנשים — האדם בעל האיפוק והאדם המתון — ומסביר ששניהם מונחים על ידי "כלל" או עיקרון בכל הנוגע להימנעות מפיתויים גופניים מוגזמים (כמו אכילת יתר, שתייה מופרזת, או התמסרות לתשוקות פיזיות). שני סוגי האנשים מצליחים להימנע מליפול לפיתויים אלה באופן שסותר את העקרונות המוסריים או הרציונליים.
אם כך, שניהם דומים בכך שהם שומרים על שליטה ולא מפירים את ה"כלל" עבור הנאה גופנית. עם זאת, כפי שאריסטו ממשיך להסביר בשורות הבאות, ישנם הבדלים חשובים בין השניים.
"הראשון ניחן בתשוקות רעות והשני לא, והשני הוא כזה שאינו חווה עונג הנוגד את הכלל, בעוד שהראשון אכן חווה עונג אבל אינו נגרר אחריו."
אריסטו מבדיל בין שני סוגי אנשים: האדם המתון (הראשון) והאדם המאופק (השני). שניהם נוהגים בהתאם לעקרונות המוסריים או "הכלל" בכל הנוגע להנאות הגוף, אך ההבדל המרכזי טמון במאבק הפנימי שלהם.
- האדם המאופק אכן מחזיק בתשוקות רעות או מופרזות – הוא מרגיש פיתוי מההנאות הסותרות את הכלל. עם זאת, הוא מפעיל שליטה עצמית ואינו נותן לתשוקות אלה לשלוט בפעולותיו. במילים אחרות, הוא מרגיש את המשיכה לפיתוי אך מתנגד לה.
- האדם המתון, לעומת זאת, אינו מתמודד כלל עם תשוקות רעות או מופרזות כאלה מלכתחילה. תאוותיו נמצאות בהרמוניה עם הכלל המוסרי, ולכן הוא אפילו אינו מוצא עונג בדברים שנוגדים אותו. לפיכך, התנהגותו נובעת באופן טבעי וללא קונפליקט פנימי.
אם כן, למרות ששניהם חיים לפי הכלל ונמנעים מעשיית רע, האדם המתון עושה זאת בקלות, בעוד שהאדם המאופק עושה זאת דרך מאמץ והתנגדות.
"האדם חסר השליטה והאדם הנהנתן דומים גם הם זה לזה; הם אמנם שונים, אך שניהם רודפים אחרי הנאות הגוף – אלא שהנהנתן גם חושב שעליו לעשות זאת, בעוד שחסר השליטה אינו סבור כך."
כאן אריסטו משווה בין שני סוגים של אנשים המחפשים תענוגות גופניים: האדם הלא-יציב (האינקונטיננטי) ו-האדם המתמכר (הנהנתן). שניהם נוטים להעדיף את ההנאות הפיזיות (כמו אוכל, שתייה או סיפוקים חושיים אחרים), אך יש הבדל חשוב בגישתם.
- האדם המתמכר לא רק רודף אחרי הנאות גופניות אלא גם מאמין שזה הדבר הנכון לעשות. במילים אחרות, הוא מצדיק או רציונלי את התנהגותו, במחשבה: "כך יש לחיות את החיים—לרדוף אחרי הנאה."
- האדם הלא-יציב, לעומת זאת, לא משלה את עצמו באמונות כאלה. הוא יודע שרדיפה מופרזת אחרי הנאות גופניות היא שגויה או לא תואמת את "הכלל" (כלומר, דרך חיים רציונלית ומוסרית), אך הוא עדיין נכנע לתשוקותיו בשל היעדר שליטה עצמית.
לכן, ההבדל נעוץ במודעות ובשכנוע הפנימי: האדם הלא-יציב נאבק בין מה שהוא יודע שנכון לבין מה שהוא עושה, בעוד שהאדם המתמכר כלל לא רואה בעיה במעשיו.